שערי ישר חלק א כה

זה מדיני התורה והספק על זה גופא אם מחויב לשמור אבל אם נאמר דהוי איסור שכלי שייך גם בספק נכרי ספק ישראל. אכן מגמ' ופוסקים ליכא הוכחה ברורה ע"ז דבגמ' כתובות ד' ט"ו ובשו"ע אה"ע סי' ד' נאמר כלשון הזה אם רוב נכרים נכרי למאי הלכתא להאכילו נבילות ולא נאמר שיאכל נבילות, וי"ל דלאכול הוא עצמו מותר לו גם במחצה על מחצה מטעם שכתבנו, אבל הישראל דמוזהר על לאו דלא תאכילום במע"מ אסור לו להאכילו ורק ברוב נכרים מותר להאכילו. וצ"ע:

ובהא דהקשה הרמב"ן על הרמב"ם דלדברי' כל ספק דרבנן יהי' ספק דאורייתא משום הלאו דלא תסור, נלענ"ד דההבדל בזה הוא דבאמת שאני האי לאו משאר לאווים דבכל אזהרות התורה איכא אזהרה על עצם המעשה כמו לא תאכל חלב דהאיסור על עצם האכילה, והלאו דלא תסור באה אזהרה לשמוע בקול חז"ל וכשעובר על זה ליכא איסור תורה על עצם המעשה רק מה שאינו שומע לקולם ולפ"ז בספק איסור תורה אם יפגע באיסור עבר על לאו דלא תאכל חלב דהרי אכל חלב אבל אם שתה יין נסך דרבנן ע"י ספק הנה עצם השתי' מותרת היא מה"ת ועבירת סירוב שמיעת אזהרתם ג"כ ליכא דעל ספק ליכא אזהרה דגם באיסור תורה ליכא על ספיקות אזהרות ה' מיוחדות, רק עבירת עצם המעשה ובדרבנן עצם השתי' מותרת היא וסירוב שמיעת קולם לא שייך דבמצב הספק לא אמרו לו חז"ל לא הן ולא לאו. ועי' בנה"מ סי' קל"ד סק"ג שכתב דבאיסור דרבנן אם עבר בשוגג א"צ כפרה וכאילו לא עבר דמו. יעו"ש. וזה כמש"כ דבדרבנן עיקר האיסור מה שסרב ולא שמע לקול דברי חז"ל וסירוב לא שייך רק בעושה במזיד, אבל בעושה בשוגג לא שייך סירוב, אבל במה שאסרה תורה נעשית נגד רחמנא גוף המעשה וזה נכון. [וגם בפלוגתא דרבוותא ליכא לאו זה דלמי ישמע אם זה אוסר וזה מתיר] וכן נלענ"ד מה שהקשה בס' מגילת אסתר בשם בעל זהר הרקיע מהא דמבואר בגמ' שבועות וריש פרק בתרא דיומא בנשבע שלא יאכל חצי שיעור נבילות וטריפות דחייל שבועתו למ"ד חצי שיעור מדרבנן ולשיטת הרמב"ם דמוזהרים אנו ע"ז בלא תסור הוי כמושבע מה"ת, ולפמש"כ לחלק איסור זה מאיסורי תורה לא שייך כ"כ בזה ענין מושבע ועומד מהר סיני דכיון דעל עצם המעשה אינו מוזהר מה"ת והמעשה חשיבא מעשה הרשות רק שמחויב לשמוע בקול דברי חז"ל וכשנשבע שלא לאכול חצי שיעור נבילות חייל שבועתו על עצם האכילה וכשעובר על שבועתו עשה שני איסורים נפרדים שעבר על שבועתו בעצמות האכילה וגם לא שמע לקול דברי חז"ל ועי' תוס' יבמות ד' ל"ד ד"ה והוציאו דמה שעבר על הוצאת שבת ע"י בליעתו את החלב אינו שייך לכללי איסור חל איסור דהוי כעושה שני מעשים יחד יעו"ש. וכ"כ נאמר בנשבע על חצי שיעור דשני איסורים נפרדים הם רק נעשים בבת אחת וכן דין המתפיס דשאני נודר על דבר האסור מה"ת מנודר על דבר האסור מדרבנן כמו שהוכיחו התוס' בשבועות ד' כ' יעו"ש וכן מה דאמרינן בגמ' כתובות ד' ל"ד וב"ק ע"א לענין שוחט בשבת דלמ"ד מעשה שבת אסור מה"ת הוי שחיטה שאינה ראוי' ולמ"ד דרבנן הוי שחיטה ראוי' אף דמוזהר בלאו דלא תסור כיון דעצם האכילה לא נאסר מה אלא שאינו יכול לאכול מחמת דבר אחר המעכבו שמחויב לשמוע בקול דברי חז"ל:

ובדרך זה יש מקום להסביר שיטת בעל המאור שכתב בפ"ג דר"ה במודר הנאה משופר דנקטינן דמותר לתקוע בי' תקיעה של מצו' דדוקא תקיעות שהם מצו' מה"ת אבל תקיעות דרבנן אסור יעו"ש. והר"ן תמה ע"ז דלכאורה אין שום מובן לדברי' דגם תקיעות דרבנן מחויב לעשות כדאורייתא ועוד מאי הנאה יתירתא להתוקע תקיעה דרבנן מתקיעה של מצו' מה"ת, אמנם עפ"י דרכנו י"ל דכיון דעיקר הטעם דלא מיקרי מתהנה כשעושה מצו' אף דיש לו שמחה וגם תועלת ע"י מעשה המצו' בעוה"ז או בעוה"ב ואין לך הנאה גדולה מזו משום דכל היכא דליכא הנאת הגוף ממש כאכילה ושתי' וכדומה הנאה חושית מגוף דבר הנאסר אזלינן בתר הכוונה של מטרת המעשה ואם נעשית בשביל מטרה אחרת שלא בשביל הנאתו מה שנהנה חשבינן דממילא מתהנה וענין זה מוכרח מכמה סוגיות מפורשות במס' נדרים ואכמ"ל. ומשו"ה במצו' שעל ישראל לעשות צווי הקב"ה שלא בשביל תועלת שיגיע לו אז מה שמגיע לו תועלת חשוב כממילא מתהנה וז"ל רש"י במס' ר"ה ד' כ"ח לא ליהנות ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא שעול על צואריהם ניתנו עכ"ל:

ועפי"ז יש מקום לחלק בין מצו' דאורייתא למצו' דרבנן דבמצו' שהיא מה"ת הוא מצווה לעשות עצם המעשה והוא מוכח לעשות כעבד לרבו והתועלת המגיע לו הוא מעבודת רבו. אבל במצו' דרבנן דאינה מצו' מה"ת על עצם המעשה ורק מצו' לשמוע בקול חכמים והמעשה שעושה היא מטרה עצמית שעי"ז יקיים מאמר חז"ל ומשו"ה חשוב כמתהנה וכמו שכתבו הרשב"א והר"ן בהא דאמרינן בנדרים דאם כהנים שלוחי דידן נינהו אסורים להקריב קרבנות של מודרי הנאה מהם מטעם דאף דמצו' לאו ליהנות ניתנו אבל על השליחות לא נצטוו יעו"ש והא דהקשו בס' שער אפרים ובמחנה אפרים מהא דאמרינן בגמ' עירובין דכו"ע מצוות לאו ליהנות ניתנו ופליגי אם מערבין לדבר הרשות דר"י סבר אין מערבין אלא לדבר מצו' ופירש"י ללכת לבית אבל ולבית משתה וכו' והם מצוות דרבנן ולהרז"ה בכה"ג לא אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו, נ"ל דמצוות אלו מה"ת הם דגמ"ח הוא מה"ט נ"ל דאף דהעירוב הוא רק גרמא להמצו' אבל בענין גמ"ח גם זה התחלת המצו' דכל קירוב להטובה גמ"ח הוא וכמו דמוכח מהא דממעטינן מקרא לכהן בבית הקברות שאינו מטמא להשיב אבידה אף דעבור על לא יטמא קודם שיקים מצות השבת אבידה עי' באחרונים, ועפ"י הר"ל ניחא דכל קירוב להאבידה הוא מגוף המצו' ובכלל גמ"ח הם. ואכמ"ל: