שערי ישר חלק א כד

איסורין יוצרך לכפרה בכ"ז רשאין אנו לכתחילה לעשות כן וזהו באמת חידוש גדול ונפלא מאוד אבל אין לנו להתחכם בזה וגזה"כ הוא כמש"כ רש"י בחולין שם ד' י', ובשאר איסורין לא גלתה לנו תורה חדוש זה, וכל בעל שלא יעשה כפי רצונו והמחוור בזה מה שהוספנו לעיל בפ"ז דמה שכ' הרמב"ם כל הספיקות מדבריהן היינו דהתורה לא פרשה בהדיא רק מסרה לחכמים להנהיג כפי ראות עיניהם וע"כ היכא שמצאו טעם נכון להקל יש בידם, באופן דלפ"ז אינו מוכרח כלל לשיטת הרמב"ם ם לחלק בין איסור כרת לשאר איסורין ובין איקבע איסורא או לא דגם היכא שחייב תורה להביא אשם תלוי הי' מותר מה"ת לכתחילה קודם שאסרו חז"ל ובכה"ג חשיב שם מידיעתו דאם הי' יודע תחילה הי' פורש מחמת ספק כמו שעתה לבו נוקפו שמא נכשל באיסור, ובזה מיושב שיטת הרמב"ם מכל מה שהשיגו עלי'. ובס' שער המלך בפ"ט מה' ט"מ הקשה מסוגית הש"ס כתובות ד' נ"א ע"ב בהא דאמר אבוה דשמואל באשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה שמא סופה ברצון ופריך בגמ' אלא אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה וכו' ולשיטת הרמב"ם מאי פריך, דמספק שרי, יעו"ש. ולפמש"כ לא קשה דשאני היכא שכתבה תורה להדיא ספק מותר מכל ספק שלא נתמעט בתורה כמש"כ והיכא דשרי רחמנא בהדיא גם רבנן לא אסרוה רק היכא דאיתא להדיא בגמ' כמו בספק ממזר שאמרו בגמ' משום מעלה עשו ביוחסין. עוד נ"ל די"ל דהאי שמא סופה ברצון הוא קרוב לודאי דכיון דחזינן דלרבא מותרת משום דיצרה תקפה היינו דכח הטבע מתגבר עלי' שלא תוכל לכבוש את יצרה ואבוה דשמואל סובר דאין זה אונס אבל בהא לא פליגי דהוא דבר המצוי שתתרצה וכעין רובא חשיב לה, וראי' לזה דלא מוקמינן לה אחזקתה חזקת היתר לבעלה ואם הי' ספק שקיל, מותרת מה"ת מדין חזקה. אח"ז מצאתי שבס' פנ"י תירץ כן, ת"ל שכוונתי לדעתו ועי' ש"ש ש"א פט"ו. ובלא"ה יש פירוש אחר בסוגיא כמש"כ השטמ"ק דהאי שמא מדרבנן הוא ודפריך היכי שרי רחמנא לאו דוקא הוא. יעו"ש. וכן נראה לי בהא דאיתא בגמ' בכורות ד' ל"ד ע"א בפלוגתא דר"א ור"י בחבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה דר"י סובר דאינו מוזהר על שמירתה ופליגי שם בדרשא דקראי את משמרת תרומתו, ואמרינן שם דר"י סובר הראוי' לך שמור ושאינה ראוי לך לא תשמור יעו"ש דמזה מוכח להדיא דספק שקול אינה ראוי' מה"ת באכילה ובע"כ מיירי באופן דליכא חזקה לא להיתר ולא לאיסור וגם באופן דליכא דין ספק טומאה ברה"ר או ברה"י כמש"כ התוס' פסחים ד' ט"ו והר"ש פ"ח דתרומה תלוי' אלא טהורה ודאית או טמאה ודאית, וקשה לשיטת הרמב"ם אמאי אינה ראוי' מה"ת, ולפמש"כ ניחא דאף דלא אזהרה תורה אלא על הודאי אינה ראוי לאכילה חשיבא שמא יכשל באיסור. כנ"ל. וחתני הרה"ג מהר"ש נ"י אמר דלפמש"כ התוס' והר"ש דמיירי שהי' שתי חביות ברה"י ונגע באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע א"כ הוי איקבע איסורא ולפי מה שנקטו כל גדולי האחרונים המהרי"ט והפר"ח דבאיקבע איסורא גם להרמב"ם ספיקא מה"ת לחומרא. אח"ז מצאתי ברי"ט אלגזי מס' בכורות פ"ה אות מ"ב שהקשה על הרמב"ם קושיא זו ותירוץ כנ"ל ועוד האריך שם בענין זה באופנים שונים. יעו"ש:

וכן מה שהקשה הרשב"א והר"ן מהא דילפינן בפ"ק דחולין דאזלינן בתר רובא ואתינן למפשטה מפסח ודכוותי' ואי ספק מה"ת לקולא אפי' לא אזלינן בתר רובא שרי דספק טריפות נינהו וכל ספק איסורא רחמנא שרי עי' בר"ן ספ"ק דקידושין וברשב"א בחי' ובת"ה שהבאנו בפ"א. ולפמש"כ ניחא דאף אם לא אסרה לנו תורה את הספק אנן אסרינן לעצמנו וכמש"כ וכיון שאמרה תורה להביא פסח ולא לחוש לספק מינה שמעינן דאזלינן בתר רובא דאל"ה איך אפשר שתצו' התורה לנו להכניס עצמנו בספק מכשול ומה דמצינו שגלתה לנו תורה באיזה מקומות בכה"ג להכניס עצמנו בספק מכשול גזה"כ הוא אבל היכא דאפשר ללמוד דאזלינן בתר רובא ילפינן. ולפ"ז עלה לנו דעיקר החילוק בין הרמב"ם והחולקים עלי' דלהרמב"ם צריך אדם לפרוש מספק איסורין עפ"י, דרכי השכל הישר אף טרם שאסרו חז"ל כמו שראוי לאדם לשמור עצמו מנזק הגוף גם בלעדי מצוות התורה ולהחולקים עלי' איכא גם איסור תורה על ספק איסור:

ונראה דסברא זו מתהפכת בין הרמב"ם והחולקים עלי' בסוג איסור דרבנן, דהרמב"ם סובר דמה"ת אנו מוזהרים לקיים כל מה שנצטו' עלינו ע"י חז"ל וע"ז נאמר לא תסור והרמב"ן חולק עלי' וסובר דלאו זה לא נאמר בתורה רק במה שפרשו חז"ל בפשטי התורה או מה שדרשו עפ"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, אבל מה שחדשו חז"ל משום סוג וגדר אינו באזהרת התורה לקיים מאמרם. ומה מאד הנני תמה ע"ז היתכן שנהי' מחויבים לשמוע בקול דברי חז"ל מבלעדי אזהרת התורה ומי אדון לנו אם לא אבינו שבשמים ואם הוא לא גזר עלינו לשמוע בקול דברי חז"ל מי ישעבד אותנו לזה והדברים מרפסין איגרי ולית נגר ובר נגר דיפרקינו, ומצאתי פתרא לזה דלשיטת הרמב"ן עלינו להזהר במצוות חז"ל עפ"י הכרת שכלנו דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור כן הוא האמת והטוב לפנינו וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה' כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז"ל ורבותינו הקדושים ונמצא דבסברא זו שהלך הרמב"ם ז"ל לפרש דיני הספיקות מה"ת עלינו להשתמש ולפרש אזהרת איסורי דרבנן עפ"י שיטת החולקים על הרמב"ם, ועפ"ז מצאנו שהסברא הזאת מוסכמת היא לכל השיטות:

והנה בספק ישראל ספק א"י כמו תינוק הנמצא היכא דליכא רובא אם אסר לו לאכול מאכלות האסורות לישראל תלוי לכאורה בסברא זו דאם הטעם באיסור הספקות משום דאסרה רחמנא ובכה"ג דמסופק הדבר אם שייך עלי' גם איסור ספק זה לא שייך שיאסר מחמת ספק דגם איסור