שערי ישר חלק א רמח

משאר הנשים הארבע הנותרות, וכן בכל כה"ג כמו בספק של מחיר כלב וכן בשני בכורים שיצאו שני ראשיהם כאחד, דקיי"ל דכ"א מהם הוא ספק בכור, מחמת דרק אחד ראוי להתקדש בבכורה, כל כה"ג אין תורת הספק שמא הוא הודאי דבכה"ג ליכא ודאי גם במציאות האמתית, אלא דלהנהגת המעשה עלינו להתנהג בזה עם כ"א כדין ספק מחמת הסבה הגורמת הדין שיהי' אחד מהם ואינו מבורר מי הוא האחד וכולם ראוים להיות האחד, משו"ה הדין בזה כדין ספק, דגם קמי שמיא לא גליא שאחד ודאי איסור והשאר ודאי היתר דבמציאות האמתית ג"כ כולם שווים המה ואין הבדל בין זה לזה, ולפי"ז בכה"ג לא שייך לומר דין ביטול ברוב, דרק היכא שהמיעוט חלוק מן הרוב אמרה תורה אחרי רבים להטות, אבל בכה"ג דכולם שווים המה גם במציאות האמתית אין כאן מיעוט ורוב דכולם נאסרים מחמת הסבה הגורמת שאחד ראוי להאסר ואינו מבורר מי הוא האחד, דהי מינייהו מפקת והי מינייהו מתחת, והא דאמרינן בגמ' יבמות ד' מ"א ע"ב בספיקות של קידש אחת משתי אחיות דלהכי חשוב כעולה ליבום משום דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קדש בת חליצה ויבום היא, אין סתירה לדברינו דהתם מיירי בספיקות שהוכרו ואח"כ נתערבו, דבקידש אחת משתי אחיות סתם, לא מקשה הש"ס שם כמו דמוכח שם ברש"י ותוס' דרק בספיקות דאפשר לברר פריך שם דימתין עד שיתברר. יעו"ש:

וכן נראה לי דיש להוכיח ענין זה מדברי תוס' תמורה ד' ל' בשני שותפים שחלקו אחד נטל עשרה ואחד תשעה וכלב, מה שכנגד הכלב אסור, ופריך הש"ס ניפוך חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו, כתבו בתוס' וז"ל, יש לתמוה דהכא משמע דאיסור מעורב בהיתר שנוטל האיסור וסומך על ברירה לומר שזהו האיסור, וכן בההיא דלוקח יין מבין הכותים בשני לוגים שאני עתיד להפריש סומך על ברירה לומר שזהו החולין שהוא שותה, וכן ההיא דג' שלקחו קיניהם בשותפות ומתה אחת מהן דפריך הש"ס בפשיטות במס' יומא ד' נ"ה ונישקול ד' זוזי ונישדינהו ואידך לישתרו משום ברירה, א"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונישקול כשיעור האיסור ואידך לישתרו וכו' ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו היתה באיסור אבל הני תערובתן בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה. עכ"ל. והנה אף שנאמרו דבריהם עפ"י כלל גדול, בכ"ז נראה לדעתי ברור דלצדדים נאמרו, היינו דמה שכתבו כלל גדול הוא רק לענין דבר שהוברר האיסור מתחילה, דבכה"ג לא יתכן בשום אופן דין ברירה לישקול כשיעור ולומר שזהו האיסור ואידך לישתרו, אבל מש"כ באופן השני דהיכא שנולד האיסור בתערובות אז סמכינן אברירה, לאו כללא הוא, דהנה כגון ששחט שלש בהמות בשלשה סכינים ואח"כ נמצא סכין אחד פגום ולא ידעינן איזו נשחטה בסכין הפגום, עי' ש"ך יו"ד סי' ק"ט סק"א, היתכן דנאמר דבכה"ג יכול לברור אחת ולהתיר השאר, ועיקר היסוד בדברי התוס' מה שחלקו בין הוברר האיסור קודם התערובות או לא, נלענ"ד ברוב שהטעם בזה, דאיך אפשר להעלות על הדעת שאם נתערב איסור בהיתר, שיברור מה שרוצה ולומר דעפ"י רוח נבואה כוון לברר האיסור מתוך ההיתר, ורק היכא שחלות האיסור אינו מקושר לעצם פרטי מן התערובות, ואי אפשר להיות נתפס באיסור זה רק אחד מהם ולא כולם, אבל כל אחד ראוי להיות האחד הנאסר, כל כה"ג סובר האי מ"ד דאית לי' ברירה, דיכול ליחד האיסור על זה, דבאמת עיקר הדין הוא שיהי' מיוחד, רק שמתחילה חסר זה הפרט של התבררות משו"ה סובר מ"ד זה דפרט זה יכול להגמר ע"י הבירור של עכשי', וכשבורר אחד לומר שזהו האיסור כן חל הדין עכשי' או למפרע, דבכה"ג אין האדם מכוון לברור את האיסור רק הדין חל על מה שמברר, דלפי"ז גם בנולד האיסור בתערובות אם עפ"י מציאות האמתית האיסור מיוחד, רק שהאדם אינו מכיר, כגון בתערובות שהבאנו שאינו ניכר איזו בהמה נשחטה שלא כהוגן, אם נאמר לסמוך אברירה הוא שיהי' כח נבואה להכיר את האיסור וזה לא יתכן בשום פנים בעולם, ע"כ נלענ"ד ברוב דמה שכתבו דבנולד האיסור בתערובות סמכינן אברירה לצדדים אמרו, דהיינו דבנולד האיסור יש מקום לסמוך אברירה, ובהוברר האיסור מתחילה לא יתכן בשום אופן דין ברירה כנלענ"ד בעזה"י:

ואף שראיתי בחי' הגרע"א ביו"ד סי' ט"ז לענין אותו ואת בנו דאם נתערבו הבהמות ואח"כ שחט הבן שנולד האיסור בתערובות שיכול לברור אחת ולהתיר השאר מדין ברירה דכיון דמה"ת ברובא בטל, ורק מדרבנן לא בטל משום דבע"ח לא בטלי או משום דשיל"מ ובדרבנן קיי"ל דיש ברירה, יעו"ש שתמך יסודו עפ"י דברי התוס' דתמורה הנ"ל, אבל לדעתי הוא כשגגה היוצאת מהשליט, דסמך על משמעות דברי התוס' כפשטן, ודבר זה לא יתכן שמדין ברירה יכוון למצוא האם הודאית שנשחט בנה היום, אח"כ העירנו חכם אחד להתבונן שכדברי מפורש בתוס' ישנים במס' יומא ד' נ"ה בהא דהובא שם הא דתניא דר' יהודא אומר לא הי' שופרות לקיני חובה מפני התערובות, דמסיק שם הש"ס דהוא משום חטאת שמתו בעלי', ופריך שם בגמ' וניברור ד' זוזי ונישדי במיא והנך נישתרו, כתבו בתוס' ישנים בד"ה וניברור, וז"ל אומר רבי שיתנו מתחילה שאם ימות אחד יהי' אותם המעות שישליכו לים המלח קדושים בעבורו ושלו יהי' קדושים לצורך החי וכו' ואין לפרש דבלא תנאי מיירי דא"כ מאי פריך ונישקול ד' זוזי ויאמר שיהי' לשם אותו שמת והנשארים יהי' לחיים דהא אפילו מאן דאית לי' ברירה לא מהני מידי כיון שהי' מעורבים, דהא זהו דבר פשוט שאם יש כאן איסור מעורב שלא יוכל לומר זה האיסור יושלך לים והשאר