שערי ישר חלק א רמד

קודם שחל האיסור, דברגע האחרונה בשעה שראוי לחול האיסור, אז ודאי אין לו מתירים, דעיקר הביטול של היתר בהיתר שלא יחול האיסור בשעה שהי' ראוי לחול, וכמו שמדמה המרדכי בפ' כל שעה ענין זה של היתר בהיתר להא דשקיל וטרי תנאי הובא במס' נדרים לענין הפרת נדרים קודם שתדור, וטבילת כלים קודם שנטמאו ועוד ענינים כאלה וכמו שהביא כל זה בביאור הגר"א בה' פסח סי' תמ"ז:

ויש לעיין בטיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר, דאם אינו בנותן טעם דמותר, דלכאורה הוא שלא מתורת ביטול ברוב דהלא חלב בבשר אינו בטל, כמו שכתבו תוס' והרא"ש לענין חוט של צמר בבגד של פשתן, דכל שתערובותו גורם האיסור לא שייך ביטול ברוב, ולפי"ז מה שמותר חלב בבשר כשאינו נותן טעם הוא שלא מחמת ביטול אלא כל שאינו נותן טעם הוא מותר, ובריח צלי הנקלט בפת כתב הרי"ף דאיכא איסור לאכול בכותח, כיון דאינו בטל מחמת דין ישל"מ, אף שלא יתן טעם בכותח, ויש לומר דבאמת גם בטיפת חלב שנבלע בבשר צריך לבוא מדין ביטול ברוב, דלפימש"כ דין זה שאסרו חז"ל לאכול בשר עם חלב זה אחר זה בסעודה אחת, הוא ענין איסור בפ"ע, ולפי"ז גם בטיפת חלב שנבלע בבשר אם לא הי' בזה דין ביטול ברוב הי' אסור לאכול הבשר שמשהו חלב בלוע בתוכו, אלא מחמת שבטל ברוב, דהא דדברים המותרים שנאסרים ע"י תערובות לא שייך בהם ביטול, הוא רק לענין האיסור הנעשה ע"י שני המינים יחד שמתחדש בהם איסור אחד על שני המינים, דשם מובן הדבר דלא שייך בהם ביטול, דכמו שהמיעוט גורם האיסור, כ"כ הרוב גורם האיסור, ואין המיעוט גורם נגד הרוב דשניהם גורמים חלות האיסור, אבל לענין איסור דרבנן שאסרו לאכול בשר צונן בסעודה אחת עם הגבינה, לענין זה שייך ביטול ברוב, דחלב אסור לאכול עם בשר) ובשר מותר לאכול עם בשר וכן להיפוך ולענין זה המיעוט בטל ברוב, ושם הוי תערובות שאין לו מתירים ומשו"ה מותר ודינו של הרמ"א בחלב שנתערב במים דמותר לבשל עם בשר הוא שלא כשיטת הרי"ף, דהרי גם שם יש לו מתירים לבשל המים עם חלב, ומה"ט נראה לי דאסור לכתחילה לערב מעט חלב לתוך קדירת בשר, אף שלא יהי' בנותן טעם ולא יהי' חל ע"ז דין בשר בחלב, אבל כיון דצריך גם ביטול מחמת גררת דין איסור דרבנן שגזרו לאכול בסעודה אחת אף שלא יהי' תערובות טעמים, ומשו"ה אסור לערב לכתחילה משום דאין מבטלים איסור לכתחילה:

אבל קשה לי טובה מדין גבינה שהעמיד בעור קיבת כשרה דמותרת ובהעמיד בעור קיבת נבילה אסורה, וכתבו הפוסקים הטעם בזה דכיון דדבר המעמיד הוא ולא בטיל, ומשו"ה בעור קיבת נבילה שאיסור הוא ומעמיד לא בטיל אסור, אבל בב"ח דשניהם היתר וכיון דלא יהיב טעמא מותר עי' ביו"ד סי' פ"ז ובש"ך שם והוא מן הש"ס פ' כל הבשר, ולשיטת הרי"ף קשה כיון דלא בטל מחמת דין מעמיד, יהי' איסור דרבנן שאוכל חלב עם משהו של בשר שאינו מתבטל בפת שאפאו עם הצלי ולחומר הקושיא נראה לענ"ד לומר ולחלק בין משהו של צלי הנבלע בפת, דסובר הרי"ף כיון דלא בטל משהו הצלי ואיכא על הפת גם שם בשר שייך לאסור עם כותח, אבל משהו מעור קיבת כשרה הנבלע בגבינה, כשאוכל הגבינה לא חשוב כאוכל בשר נפרד עם גבינה נפרדת, דלא גזרו רק על אופן דשייך שם אכילה ועל טעם הקלוש שנבלע בבשר, לא שייך למיחשב כאכילת המשהו בשר עם גבינה, ואין להקשות לומר שיהי' אסור לאכול גבינה זו עם גבינה אחרת דזהו כחוכא לאסור גבינה לאכול עם גבינה אחרת:

פרק כב כתב המרדכי בפ' הזרוע וז"ל ובפ"ב דב"ק אמר ר' יהושע ש"ז של זב מטמא במשא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה, וכה"ג אמרינן בפ' מצות חליצה יבמה שרקקה דם חליצתה כשרה, ותימה הא דתניא בזבחים פ' התערובות ר"י אומר בשם ר"ג אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק אבל משמע דלכו"ע דם מבטל רוק, א"כ הכא נמי נימא הכי, וי"ל בב"ק וביבמות איירי כגון שהוא בעין וניכר וכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטיל, אי נמי ליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהי' ניכר בפ"ע תחילה ואח"כ נתערב, אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב, כגון בב"ק וביבמות, ליכא למימר דבטיל, והא דתנן בפ' המפלת שליא בבית טמא ור"ש מטהר ומסיק טעמא דר"ש משום ביטול ברוב שנימוק ונימוח הולד ונתבטל ברוב, וי"ל דהתם נמי הולד הי' ניכר מתחילה ואח"כ נימוח וע"כ מתבטל עכ"ל. ולא נתבאר בפוסקים אחרונים ענין זה שחידש המרדכי בדין ביטול, דהנה כולם נתקשו מהא דכתב המרדכי פ"ק דשבת הובא ברמ"א או"ח סי' ש"כ וביו"ד סי' ק"ב דגיגית מלאה ענבים ויש בגיגית יין צלול שיצא מערב שבת שכל היין היוצא בשבת מתבטל ומותר, ול"ד לשאר דשיל"מ דכיון שלא הי' ניכר האיסור מעולם ומיד שבא לעולם מתערב וכו' אלמא דבכה"ג עוד מתבטל יותר דלא חל כלל האיסור אם בא לעולם כשהוא מעורב, כן הקשה בס' שעה בפ"ה דיו"ט, ומתרץ דע"כ לא קאמר המרדכי בשם רבינו משולם דכל שתחילת ביאתו לעולם מעורב לא שייך ביטול הוא דוקא שההיתר והאיסור שניהם יחד באו לעולם מעורבים דלא הוברר ההיתר תחילה, משא"כ בגיגית שההיתר הי' מבורר מערב שבת והאיסור בא לעולם בתערובות בטל שפיר אף בדשיל"מ יעו"ש. דלכאורה לפי"ז עיקר טעם המרדכי הוא שכיון שלא הי' רוב ההיתר ניכר בפ"ע, קליש כחו לבטל את המיעוט, והי' ראוי לומר דהיכא שהמיעוט איסור הי' ניכר בפ"ע וההיתר נתרבה אח"כ בתערובות שלא יהי' בזה דין ביטול, דבכה"ג עוד עדיף מנידון של המרדכי,. דהרי המיעוט