שערי ישר חלק א רמ

פי' חוטי חשיבי ולא בטלי הוא דחשיבי שיחול עליהם בעצמם דין כלאים וממילא יאסר כל הבגד ומשו"ה אין כאן מבטל כנ"ל, ול"ק מסוגית הש"ס דתמורה כנ"ל:

פרק כא והרמב"ם בפ"י מה' כלאים כתב בזה"ל צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בו שטרפן זב"ז וטוה מהן טוי, אם הי' החצי מן הרחלים הרי הכל כצמר רחלים והרי הוא כלאים עם הפשתן, ואם הי' הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם הפשתן מפני שצורת הכ' צורת צמר גמלים ואין חוששים לנימות של צמר המעורבת בהן מפני שאינה חוטי צמר, לפיכך עורות הכבשים שעושים מהם בגדים אעפ"י שתופרין אותן בפשתן מותרים ואין חוששים לנימות של צמר אעפ"י שנכרכו בכלל חוט הפשתן שתפרו בו שהרי בטלו במיעוטן עכ"ל. וכן הוא לשון השו"ע יו"ד סי' רצ"ט רק הוסיף שם דברי הטור, והראב"ד כתב בהשגות שם על הא דכתב שהרי בטלו במיעוטן, שבוש הוא זה וכי צמר בפשתן בטל ברוב' בכ"מ כתב ע"ז אני אומר שטעם מפני שבטלו במיעוטן אינו שבוש שמן התוספתא למדו כמו שכתבתי בשם סמ"ג, וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם צמר ופשתן שטרפן אסור כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן עכ"ל. ודברי הכ"מ תמוהים מה ענין התוספתא והירושלמי לדברי השגת הראב"ד דהשיג דצמר ופשתן אינן מבטלים זא"ז, ובתוספתא וירושלמי מיירי שצמר גמלים מבטל צמר רחלים, ועי' בט"ז יו"ד שם מה שדחק לישב תמיה זו ואין דברי' מתקבלים על הלב כלל, דמש"כ דהעור הוי מין שלישי והעור מבטל את הנימן הוא תמוה לכל מעיין, ובביאור הגר"א שם תמה על הרמב"ם והרא"ש והשו"ע וביותר תמה על דברי הכ"מ וכתב ששגה בזה, והנה כאשר זכינו בעזה"י לפרש דברי הרא"ש והטור נלענ"ד דבזה יתפרשו לנו גם דברי הרמב"ם וגם לדברי הכ"מ יש טעם. דהנה מה שכתב הרמב"ם לחלק בין נימין לחוטין הוא עפ"י האופן שכתבנו, דכיון דאין דין כלאים בנימין אלא דוקא בחוטים או בגד, ואם טוה מן התערובות עלינו לדון על צורת החוטים בכללות אם חשובים חוטי צמר רחלים או לא משו"ה אם רוב מן צמר גמלים מותר מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים היינו שצורה הכללית שעלי' צריך לחול הדין חשיבא צורה של צמר גמלים כמו ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור, ואם נבוא לדון על החלקים הפרטים היינו על הנימים של צמר רחלים אין חל עליהם דין כלאים בפ"ע שאינם חוטים, ולגרום דין על החוטים בכלל אינם גורמים שהם המיעוט, אבל חוטים שהם בפ"ע חשובים שיכול לחול עליהם תורת דין כלאים אינם מתבטלים, שכל הבגד נאסר, כמש"כ בשיטת הרא"ש והסמ"ג וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב דבמחצה על מחצה הרי הכל כצמר רחלים, דלכאורה לאיזה ענין כתב זה, דהרי לכאורה האיסור הוא רק משום התערובות צמר רחלים והצמר גמלים לעולם מותר, ולפימש"כ דברי' מדויקים כיון דבמע"מ חל דין כלאים על החוטים מחמת החצי של צמר רחלים ואז כולו אסור, וכמו ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור שבמע"מ כל הכלי נטמא דאי אפשר בלא"ה דעל חצי כלי ליכא תורת טומאה, כ"כ הכא ליכא תורת כלאים רק על כל החוט, ועפי"ז כתב הרמב"ם בעורות כבשים שתופרים אותם בחוטי פשתן שמותרים אעפ"י שנימי הצמר מן העור נכרכים על החוט של פשתן לא חיישינן שבטלו במיעוטן, כלומר כיון שהחוט של פשתן נטו' בפ"ע והנימין רק נכרכו עלי' והם מיעוט אינם חשובים לומר שהחוט הוא ע"י תערובות צמר ופשתן, כיון שהחוט נטוה בפ"ע והנימים של צמר הכרוכים עלי' הם מיעוט. הם טפלים ומתבטלים לגבי', ואינו דומה לתערובות צמר ופשתן שטוה מהם חוטים דאסור משום כלאים אף אם יהי' מין אחד מרובה והשני מעט, דהתם נטוו החוטים מן התערובות והוי חוט של כלאים דבתערובות צמר ופשתים ליכא ביטול כמש"כ לעיל מדברי הרא"ש, אבל כאן החוט של פשתן הוא טווי, והנימים של צמר נכרכו עלי' אין חשובים לשנות את שם החוט, ועליהם בפ"ע אין דין כלאים, וע"ז מביא הכ"מ ראי' מהתוספתא והירושלמי דמוכח להדיא מדבריהם דין זה דנימים שאני מחוטים לענין זה דעליהם אין תורת כלאים שאנו דנים עליהם בפרט, וזהו עיקר החילוק בין תערובות צמר לתערובות חוטים כנ"ל:

ובזה מובנים גם דברי הר"ן בתשו' סי' נ"ז ונ"ט שכתב להתיר לטחון חטים מבוקעות עם אינן מבוקעות קודם הפסח דכיון דמתבטלים קודם שחל האיסור לא הוי כמבטל איסור, ואף לשיטת הראב"ד דסובר דאסור מה"ת לבטל איסור, אבל בכה"ג שמתבטל בזמן היתירו לא שמענו שיהי' אסור לבטלו, וכתב ע"ז וז"ל אבל יש בכאן שני ספיקות, האחד שנוכל לומר שאין ההיתר מתבטל בהיתר משום דבפרק בתרא דע"ז מוכח דהיתירא לגו איסורא לא בטיל, וטעמא דמילתא לפי שאין ההיתר עשוי להתבטל, והכא בזמן היתירא יש לדון ולומר דאינו מתבטל, מתי מתבטל לאחר איסורו ונמצא זה מבטל איסור לכתחילה, והספק השני דדילמא כי אמרינן דלפני זמנו בששים ה"מ לאוכלו קודם הפסח משש שעות ולמעלה, אבל לאוכלו תוך הפסח הוא חוזר וניעור, ושני ספיקות אלו מתבררות מדתנן בפרק בתרא דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז אם רוב מן הגמלים מותר, ומותר דקאמר היינו לערב עמהם צמר, ופשתים, ומהא שמעינן שהיתר בהיתר מתבטל וש"מ כיון שנתבטל אינו חוזר וניעור עכ"ל ובס' מקור חיים ה' פסח סי' תמ"ז סק"ח תמה על דברי הר"ן אלו. מאי ראי' דהביטול חל קודם שנתחבר אל הפשתים דנימא היתר בהיתר בטיל דילמא מתבטל לאחר שנעשה איסור דאף דצמר אינו בטל בפשתן אבל בטל הוא בצמר גמלים, ועיי"ש דמתרץ דאם לא הי' מתבטל קודם האריגה כ"ז שהוא היתר והי' חל מעיקרא האיסור על