שערי ישר חלק א רלז

ארג מהם בגד, הוי לי' לאשמעינן גם בלא אריגת בגד לענין התערובות של החוטים. דהרי גם חוטים מטמאים בנגעים כמבואר שם במשנה ח', וכמו שכתב הרא"ש בזה גופא הטעם דכבר נראו חוטי צמר רחלים להטמא בנגעים, ועוד קשה טובא מה דמסיק הרא"ש להוכיח מכלאים דגם שם מיירי רק באניצי פשתן שנתערבו באניצי קנבוס, משום דאם הי' טווים אפי' חוט אחד של פשתן עושה בגד גדול של צמר כולו כלאים, ודברי' אלו לכאורה מרפסין איגרי, דחוט אחד של צמר אינו בטל בפשתן כמש"כ הרא"ש שהבאנו דהיכא דהתערובות גורם האיסור לא שייך ביטול, אבל חוטי פשתן בחוטי קנבוס הרי יכולים להתבטל, דהרי גם באניצין או בנימין של צמר, צמר ופשתים אינם בטלים זה בזה ורק מין אחר מבטלן, ואיך מוכיח הרא"ש מהא דחוט אחד אוסר בבגד גדול של צמר, שלא יתבטלו חוטי פשתן בחוטין של קנבוס, והוא דבר פלא לכאורה:

ונלענ"ד דשיטת הרא"ש והטור בנוי' בזה על שני יסודות, דהנה במשנה דמס' מכשירים פרק ב' משנה ג' הברזל טמא שבללו עם ברזל טהור, אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור מחצה על מחצה טמא. עד כאן. וכן הוא במשנה מסכת כלים פרק י"א, וכתב שם הר"ש והרא"ש דאם לא בללן אלא חבר שתי חתיכות יחד ועשה מהם כלי וידוע מקום הטמא הטהור אמרינן בתוספתא הכל הולך אחר עושה המעשה, היינו במה נעשה המלאכה ע"י כלי זה אם ע"י צד זה או צד זה. יעו"ש וענין זה ג"כ הוא מדין אחרי רבים להטות ילפינן והוא דצורת הכלי ואיכותה מקובץ ע"י חלקי הברזל ואזלינן בתר רוב והמיעוט כמאן דליתא דמי, אף שהמיעוט ניכר בתוך הכלי אבל כיון שהמיעוט בפ"ע לאו כלי הוא, וכשאנו דנים על צורת הכלי בשלמותה, אז אינו ניכר בזה החלקים ומשו"ה בטל המיעוט ואינו גורם דין על הכלי, אם לא שניכר מעשהו בכלי, היינו שעושים מלאכה ע"י המיעוט, ובכה"ג מצינו דין ביטול גם בניכר המיעוט בתוך הרוב, ועוד יסוד אחד ראוי לבאר דלענין טומאת נגעים וכלאי בגדים דבעינן חוטים או בגד, אם יהי' בבגד מאיזה מין שיהי' שיעור הראוי להטמא בנגעים מצמר ופשתים אז כל הבגד נטמא, דכיון דגוף אחד הוא חשוב לענין טומאת נגעים כאילו כל הבגד הוא מצמר או פשתים, אם לא היכא שהצמר ופשתים הוא מיעוט ובאופן שיכול להתבטל, אבל אם אי אפשר להתבטל אז חשוב בגד זה בגד של צמר ופשתים דכל צורת הבגד ואיכותו נעשה ע"י הצטרפות המיעוטים, ונראה לי ראי' לזה מהא דבמחצה על מחצה צמר רחלים וצמר גמלים מתטמא בנגעים, דמשמע ככל דיני נגעים שמטמאים בכגריס, ולכאורה קשה הא קיי"ל ספק נגעים להקל והכא ספק הוא שמא קצת נגע זה הוא רק על צמר גמלים שאינו מטמא, אלא נראה דכיון דהבגד בכלל חשוב בגד צמר רחלים ג"כ כמו צמר גמלים, יש לבגד זה כולו כל דין בגד צמר רחלים, ונטמא בנגעים כל חלק שבו, והא דתנן בפי"א דנגעים מ"ז לענין קייטא שיש בה פספסים צבועים ולבנים, דבעינן שיהי' כגריס על לבן דוקא ואם פושה לתוך הצבועים לא הוי פשיון, יעו"ש, נלענ"ד דהתם כיון שניכר הלבן והצבוע הולכים אחר הנראה, וכמו דתנן במשנה ד' שם בגד ששתי' צבוע וערבו לבן וכו' הכל הולך אחר הנראה, אבל באינו ניכר ונראה כל מקום שהוא נטמא בנגעים, וגם בנראים מצטרף כל הבגד לדין טומאה, וכמש"כ הרמב"ם שם משנה ז' דלא צריך שיהי' מפספס לבן ג' על ג' לפי שהם כולם כמו בגד אחד וכבר אמר ר' נחמי' בתוספתא לעולם אינו מטמא בנגעים עד שיהי' בלבן שלה שלש על שלש ואין הלכה. עכ"ל. הובא בתויו"ט שם. ולענין דין טומאת נגעים צמר צבוע הוא כשאר מינים, הרי מוכח מזה דע"י פס הלבן שאינו מתבטל חשוב בגד לבן ג"כ רק לענין מקום הנגע כיון שנראה הצבוע לחוד והלבן לחוד בעינן שיהי' הנגע על מקום הנראה לבן, אבל לענין דין טומאה מצטרף גם הצבוע לשיעור ג' על ג', ולענין שריפת הבגד משמע להדיא מדברי הרמב"ם דכל הבגד ישרף, דז"ל בפי"ב הי"ג הי' כולו צבוע ובו פס אחד לבן אפי' כגריס ונראה בו נגע יסגיר שאם עמד בעיני' ולא הוסיף ולא כהה שני שבועות ישרף עכ"ל. ומוכח מזה להדיא דע"י פס לבן שבבגד חל דין טומאת נגעים על כל הבגד:

וכן נראה לענ"ד דגם לענין דין כלאים אם איכא בבגד צמר ופשתים יחדי' נאסר כל הבגד, דהרי נגעים וכלאים שווים הם, לענין זה דבשניהם בעינן דוקא צמר ופשתים ועוד יש להוכיח ענין זה מהא דאמרינן בירושלמי הובא ברא"ש מס' נדה שהבאנו לעיל, וז"ל לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך רבי נתן בר בבא ר' יונה בשם ר' זירא שאם הי' בגד גדול מקצתו יש בו כלאים ומקצתו אין בו כלאים לא יתכסה בצד השני עכ"ל. והנה בפשטות נראה לפרש דברי הירושלמי דמיירי שהבגד הוא של שאר מינים, דאם הבגד רק מצמר ופשתים איך שייך לומר ומקצתו אין בו כלאים דהרי כל חוט שבו הוא כלאים, לא מיבעיא לשיטת הרמב"ם דסובר דלא בעינן שיהי' הצמר ופשתים יחד, אלא אם איכא בצד אחד צמר ובצד שני פשתים ובינתיים מין אחר אסור, דהבגד מחברן וחשוב צמר ופשתים יחדי', ודאי קשה לפרש דברי הירושלמי בבגד שאין בו רק צמר ופשתים דהרי כל חוט שבו הוא כלאים שהוא מחובר למין השני, ואיך שייך לומר בזה מקצתו יש בו כלאים ומקצתו אין בו כלאים, דאם צדו אחד צמר וצדו השני פשתים ודא' דלא גרע צד אחד מצד השני, וגם אם בצד אחד יש בו צמר ופשתים יחד ובצד השני צמר לחוד ג"כ לא שייך לומר שאין בו כלאים, דהרי גם אם לא הי' בצד אחד רק פשתן הי' מצטרף להעשות כלאים ע"י הצמר שבצד השני, וע"כ נלענ"ד דלשיטת הרמב"ם ראוי לפרש דברי הירושלמי דמיירי דבצד אחד יש בו צמר ופשתים ובצד השני הוא של משי או צמר גמלים, וע"ז יליף