שערי ישר חלק א רכח

זה של תערובות שאר מינים בדגן אם יפריש חלה נגד שאר המינים לחוד לא תחול שום דין קריאת שם על החלה שהרי הוכרה שהיא מתקדשת רק ע"י המיעוט, דאף דבחלה עצמה לא נתפרדה עדיין דבחלה עצמה מתקדש דגן עם שאר מינים, אבל כיון שלדין תרומה וחלה בעינן שיריים וכאן הוכר דשידי' הם מינים הפטורים לחוד, באופן דלפי"ז יש לומר דאי אפשר שאר המינים להצטרף לשיעור ה' רבעים כיון דהם א"צ תקון דאם רק יתוקן המבטל הם מתוקנים מצד עצמם, וכן אם יפריש נגדן לחוד ג"כ לא חשיבי שיריים אינן בכלל טבל לדין הפרשה כלל, ורק אם חל דין טבל ע"י שיעור דגן של חמשת רבעים אז גם הם ע"י דין ביטול ברוב נמשכים לדין איסור אכילה לחוד כהיתר המעורב בשאר איסור שנמשך לדין הנהגת האיסור עפ"י הכתוב אחרי רבים להטות אף שבעצמותו אין בו שום השתנות לסבת איסור, אבל לדין טבל של חיוב הפרשה לא מהני דין ביטול ברוב לגרור את הפטור להתחייב בהפרשת חלה בשום פנים, היינו גם אם איכא בדגן כשיעור, דלענין זה ל"ד שאר מינים הבטלים ברוב, לדין אורז המתחייב ע"י דין גרירה דבאורז שנגרר ע"י סבה טבעיית אל החטין, אף דלסברת הרמב"ן ז"ל בעינן בתחילה שיהי' נמשך אחר דין החטין היינו שיהי' דין חיוב הפרשה, אבל אם כבר נמשכו לדין חיוב לא יופקע חיובם ע"י הפרדה והכרה, משו"ה כשמפריש אח"כ מפריש נגד כולו, אבל אם הגרירה הוא רק ע"י ביטול ברוב, גם אם נתערבו ברוב המחויב כבר א"צ להפריש רק נגד הטבל לחוד, ומכל הלין טעמים נלענ"ד דדברי הרמב"ן ז"ל אינם ענין לשאר דברים המתבטלים. דבשיעור ה' רבעים בעינן שלאחר הצירוף יהי' דין חיוב הפרשה בכל משהו שבשיעור זה, דענין טבל הוא דפתיכא בי' תרומה וחלה, וכאן אי אפשר שיהי' חלק תרומה וחלה פתיכא בהפטור כנלענ"ד בעזה"י:

ובזה נפתח לנו פתח לתרץ ולישב דברי רש"י במנחות מה שהקשו בתוס' על דברי' ד' כ"ב ע"א בד"ה והן בולעות זו מזו דתנן שם במשנה נתערב קומצה בקומץ חברתה וכו' ר' יהודא אומר במנחת כהן משיח במנחת נסכים פסולה שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה, והן בולעות זו מזו, וכתב רש"י בפי' המשנה הקומץ בולע ממנחות נסכים והוי לי' ריבה שמנה, ומנחת נסכים נמי פסולה דהוי לי', חיסר שמנה, ולקמן ד' כ"ג ע"ב בהא דפריך הש"ס שם מהא דתנן שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפ"ע ומזו בפ"ע כשרות, ולא אמרינן מכי קמיץ לי' מחדא דליבטלו שיריים לטיבלא, היינו דעי"ז הוי חסר סלתה מהמנחה השני' קודם קמיצתה, דמעט מטבלה בטל בתוך השיריים של המנחה שנקמצה ראשונה, וכתב רש"י שם ומהא דלא מבטל טיבלא לשיריים דתיהוי ריבה סלתה לא מצי למיפרך, דאי נמי מבטל טיבלא לשיריים לא הוי ריבה סלתה דבטל כמאן דליתא דמי ולא אייתר לי', וכתבו בתוס' דפי' זה סותר מה שפירש במשנה דמהאי טעמא לא יחשוב כריבה שמנה, היינו דבגמ' מפורש דמה דפוסל ר' יהודא שאחת בלילתה רכה ואחת בלילתה עבה הוא מטעם ביטול ברוב וכיון דסובר רש"י דהבטל כמאן דליתא. ולא אייתר, איך כתב רש"י במשנה דאיכא פסול לר' יהודא במנחה דבלילתה רכה משום ריבה שמנה כיון דהבטל כמאן דליתא דמי, ועפימש"כ י"ל דהנה מלבד קושית התוס' הלא דברי רש"י כאן סותרים למש"כ בזבחים פ' התערובות לענין פיגול ונותר שבללן שמיעוט נותר הבטל ברוב פיגול נהפך לפיגול, ומצטרף לשיעור כזית ללקות עלי' משום פיגול, אלא י"ל דאף אם נאמר דהבטל ניתוסף על המבטל ונעשה כמוהו, כמש"כ רש"י בזבחים שם, ל"ד ענין זה לדין טיבלא, דהנה אם נתערב מעט מן שירי מנחה שבקמצה לתוך הסולת של מנחה השני' שלא נקמצה, ובטלו השיריים ונעשה הכל טיבלא, מ"מ כשיקמוץ הקומץ מן הסולת הניכר שלא בתערובות כפי האמור במשנה שיכול לקמוץ כ"א בפ"ע, הלא אז יותרו השיריים של המנחה הראשונה שלא מחמת היתר קמיצה השני' אלא הם מותרים מחמת היתר הראשון שכיון שאזל מזה דין האיסור של הרוב חזר המיעוט להיתירו הראשון, משו"ה לא מיפסל משום ריבה סלתה, דרק היכא שנתרבה סולת טיבלא שצריך היתר קמיצה והוי סולת טיבלא יותר מעישרון אז פסול כמש"כ רש"י במנחות ד' ע"ו בפי' רש"י כת"י הנדפס מחדש והובא בתוס' שם ד"ה כל המנחות בשם לשון אחר דכתב דגזיה"כ הוא שלשה עשרונים לפר וכו' ואסור לשנותו, דכ"ז הוא רק אם מה שריבה הסולת הוא כסולת עשרון, אבל כאן השיריים שניתוספו על העישרון הם תלוים ונגררים אל העישרון ואם יותר העישרון ע"י קמיצה דידי' אז הם מותרים מצ"ע, לא חשוב סולת זה כסולת טובלא שנתרבה, אלא דלא נוכל לומר דהם חשובים שיריים דהרי הם בטלים לגבי הטיבלא ואסורים עכשי', כהטיבלא מדין בטול ברוב, וכיון דאינם כטיבלא ממש ולא כשיריים, משו"ה כתב דהבטל כמאן דליתא דמי ולא אייתר, דלענין ריבה סלתה כמאן דליתא דמי, אבל אם נתערב שמן של מנחה רכה בקומץ של מנחה עבה ונתבטל לגבי הקומץ, הרי ניתוסף על הקומץ להתחשב הכל כקומץ של מנחה השני' וצריך להקטירו כולו כמו שהוא והוי ריבה שמנה, אבל בסולת אם מה שנתרבה א"צ קמיצה רק תלוי ועומד עד שיותר הרוב ע"י דין קמיצת עשרון דידי', הרי זה חשוב כמנחה של עשרון לחוד ולא אייתר כלל. ונכון הוא בעזה"י, והי' אפשר שהוסיף בזה עוד דהטעם דפסלינן בריבה סלה הוא שאמרה תורה שהקומץ מתיר רק עשרון סולת וכיון שריבה סולת אינו מתיר כלום וכענין דאמר רבה כל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו ולפי"ז הכא אם רק יותר שירי' דידי' מותר הכל דחזר להיתירו הראשון, אבל כיון דרש"י ז"ל כתב דגזה"כ הוא, אין לנו למצוא טעמים אחרים, דלפי לשון א' שכתבו תוס' בשם רש"י דהטעם הוא