שערי ישר חלק א רכג

כיון דקיי"ל אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ומה"ת חלה א"צ שיעור לא חששו כ"כ דמ"מ איכא בחלה הניקחת לשם חלה מעט מן הדגן, אבל לשיטת הרמב"ן הכל ניחא, דע"י דין גרירה חל דין טבל על האורז, ושפיר מפריש מיני' ובי', דהכל נעשה כדין החטים:

ושם בירושלמי בהא דאמר ר' הילא דבעינן רובא דגן וטעמא דגן פריך מתני' פליגא על ר' הילא הנוטל שאור מעיסת חטים ונתנה לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה, בגין ניתני דבתרה הטבל אוסר כל שהוא במינו ושלא במינו בנותן טעם. עכ"ל. ונלענ"ד דהכי פירושא דמקשה דלשון המשנה מוכיח להדיא דשאור הוא מיעוט נגד העיסה של אורז ומ"מ חייבת בחלה ולר' הילא הלא צריך שיהי' רובא דגן ומשני, בגין דניתני דבתרה כלומר, בשביל קושיא זו לנו ללמוד סוף המשנה דטבל אוסר שלא במינו בנותן טעם, היינו דמה דאמר ר' הילא דבעינן רובא דגן הוא במערב קמח עם אורז סובר דבעינן רובא דגן ובלא"ה אינו מתחייב בחלה דאינו נקרא לחם אעל אם הי' שאור שכבר חל עלי' דין טבל, לא נפקע איסורו כ"ז שנותן טעם כדין שאר תערובות איסור בהיתר בנותן טעם דאסור, ובפני משה כתב לבאר דמשני דלעולם בעינן רובא דגן אלא דאשמעינן דאף שרובא דגן אינו אוסר שלא במינו עד שיהי' טעמא דגן וזה דבר תמוה שיהי' איסור טבל במינו קיל מכל איסורים שבתורה, - ואין ת"י מפרשי הירושלמי לעיין בהם ולענ"ד נראה ברור כדברינו - ומתבאר ביותר ביאור עפ"י מש"כ לשיטת הרמב"ן, דהנה כתבנו לעיל להעיר דמלשון המשנה חייבת בחלה מוכח דיכול להפריש מיני' ובי' משום דע"י דין גרירה חייבת כולה בחלה וגם מפריש נגד כולה, ומשו"ה הוא דלכאורה דלא כר' הילא דסובר דאינה חייבת בחלה עד שתהא רובא דגן, ומשני דכיון דטבל אוסר שלא במינו בנותן טעם, אז יש בכח הטבל זה שלא בטל לגרור את כל האורז, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל לפרש סוגית הש"ס דילן בפ' התערובות שהבאנו לעיל, ועולה לנו מזה דדין גרירה מועיל להמשיך את דין החטים על האורז, רק תלוי אם כבר חל על החטים בלי האורז איזה דין אז גורר את האורז, ואם לא חל שום דין על החטים אינו יכול לגרור, ובטבל דהוי בשאינו מינו כשאר איסורים תלוי בנותן טעם, ורק אם יהי' מעורב באורז יתהפך כל העיסה כדין חטים ותתחייב בחלה כל העיסה, ואם יתערב בשאר מינים אינו חייב רק נגד החטים, הוא הדין האמור במשנה שם אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש נגד השאור לחוד. כאמור במשנה שם הנותן שאור שלא ניטלה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה. יעו"ש:

והנה עפ"י שביארנו לכאורה נראה שגם בדין זה של נתינת שאור מעיסת חטים לתוך עיסת אורז מיירי שנתן כ"כ שאור כשיעור כזית בכא"פ, אם נפרש מה דתנן במתני' חייבת בחלה הוא מה"ת כמו רישא דמתני', ובפחות משיעור זה, כלומר, דאם השאור הוא במיעוטא כ"כ עד שרבה עלי' האורז שלא יצורף כזית בכא"פ, לשיטת הרמב"ן ליכא דין גרירה, כיון דמחמת השאור בעצמו הוא בטל במיעוטו, דלשיטתו בכה"ג חשוב טעמו ולא ממשו דאינו אסור מה"ת וממילא ליכא גרירה, ובכה"ג יהי' חיוב חלה רק מדרבנן, כמו שלענין לצאת י"ח בפסח כתב שצריך שיהי' כשיעור המשוער כזית בכדי אכילת פרס, וכמש"כ לעיל, דהא שכתב הרה"מ דהרמב"ן לא סבר כהראב"ד, הוא דלהראב"ד בעינן זית ממש בכדי אכילת פרס ושיאכל את כל הפרס דאז אכל זית מן הדגן, ולהרמב"ן סגי אם יהי' מן החטים שליש זית מדגן מעורב בתוך שני שלישי זית מן האורז דמדין גרירה נעשה הכל כחטים, והא דחצי זית טבל או חצי זית מצה מושכים וגוררים את האורז להיות דינו כמוהם, וחצי שיעור חלה כגון פחות מחמשת רבעים קמח דגן אינו מושך את האורז הוא פשוט, דבדין טבל שכבר נתחייב אז כל משהו שבו יש בו דין טבל, וכ"כ דין מצה לצאת י"ח כל משהו שבו חשיב מצה רק לענין לצאת י"ח בעינן שיאכל כזית, ובאכל פחות מזה התחיל לאכול ולא גמר, וכן לענין איסור טבל הוא ככל איסורים דכל משהו שבו אסור, אבל לענין חלה היינו לחול דין טבל אינו חל כלל עד שיהי' בעיסה שיעור חמשת רבעים, ובפחות מזה אינו כחצי שיעור אלא שעדיין אינו בכלל איסור טבל כלל וזה ברור ופשוט, ומה"ט בנותן שאור מעיסה שכבר נתחייבה הוא מושך וגורר את האורז, אבל אם עדיין לא חל דין טבל בעינן שיהי' בתוך עיסת אורז חמשת רבעים קמח דגן:

אבל מהא דכתב הרמב"ן דהיכא דאיכא טעמא דגן ושיעור דגן חייבת בחלה אף אם ליכא כשיעור כזית בכדי אכילת פרס קשה, כיון דליכא כזית בכדי אכילת פרס בטל הטבל בתוך האורז ואינו גורר כמש"כ הרמב"ן לעני לצאת י"ח דרק היכא דלא בטיל וחזי לאיצטרופי בדנפשי' אז גורר את האורז, אבל אם הוא במיעוטו שהאורז רבה עלי' כ"כ עד דליכא כזית בכא"פ הוא בטיל ואינו גורר, א"כ הכא נמי אף דאיכא שיעור דגן אבל כיון שהאורז רבה עלי' כ"כ עד שאין מן הדגן עד כדי כזית בכא"פ בטל איסור טבל של הדגן וממילא אינו גורר את האורז, ונראה לענ"ד שהבדל הוא בזה משום דאיסור טבל חל לעולם אחר חלות דין חיוב חלה שכיון שחל דין הפרשת חלה אז חל איסור טבל, ומשו"ה בעושה עיסה מן חטים ואורז אם יש מן הדגן כשיעור ויש בה טעם דגן כשאנו דנים מתחילה על דין חיוב הפרשת חלה כיון דאיכא טעם דגן וטעמא לא בטיל אף דליכא שיעור כזית בכא"פ מצטרפים החמשת רבעים קמח דגן שבעיסה זו לשיעור חיוב חלה, אף דלענין איסור אכילה של איסור טבל ליכא בכה"ג איסור תורה כיון דאי אפשר לאכול את האיסור שיהי' חשיב אכילה של תורה משום דלא יאכל זית מן האיסור בשיעור אכילת פרס אבל חיוב חלה אינו תלוי כלל בשיעור אכילה, ורק כיון דלא בטיל מחמת דחשוב כניכר שבשעה שאוכל מרגיש את הטעם דגן מצטרף הדגן כל היכא