שערי ישר חלק א רכב

מצד עצמותו מחמת שהוא עכשי' בטבעו כחטים, ורשב"ג סובר דענין זה שהוא משתנה בטבעו לא סגי בהכי שיהי' דינו כחטים כיון דבעצמותו הוא מין שאינו בא לידי חמוץ רק שנוי טבעו זה מועיל להיות נטפל ונמשך אחרי דין החטים ולכל דין דאיכא בחטים עכשי' נמשך האורז ונטפל להיות כמו החטים ומשו"ה אם בעיסה זו איכא על הדגן המעורב איזה דין של עיסת דגן שלא בצירוף האורז אז נטפל האורז ונמשך אחר עיסת דגן ונהי' כמוה, אבל אם בעיסת דגן זו ליכא שום דין בלי הצטרפות האורז, אז ליכא דין גרירה, דליכא שום דין בהמגרר מה שיהי' גוררו, ועד"ז ובשיטת הנפלאה זו סובב הולך תוכן כל דברי', והוא מש"כ לפרש דאף דהטעם בחטים ואורז הוא משום גרירא, כמש"כ בירושלמי, מ"מ מוכיח הש"ס דילן בפ' התערובות דמין בשאינו מינו בטעמא ממשנה זו דקתני דיוצא ידי חובתו בפסח, דאם הי' הדין שמתבטל ברובא לא הי' מהני דין גרירה, משום דדבר שמתבטל מעצמו האיך גורר את אחרים, דלכאורה דברי' תמוהים, דהרי ענין זה אם טעם כעיקר:

הוא חקירה ושקלא וטריא בהלכה, אם אמרה תורה לאסור את הטעם כעיקר וכן לענין מצות אכילה, וכן אם טעם חשוב כהוכר שאינו מתבטל ברוב היתר הוא ג"כ חקירה בדין הלכות של בטול ברוב, וענין זה שקבלו חכמי ארץ ישראל שהאורז משתנה ע"י תערובות חטים הוא ענין טבעי, וא"כ מה ענין זה לזה דהרי אף אם נאמר דטעמא בטל ואינו כעיקר, אבל אם שיערו חז"ל דכל דאיכא טעם דגן יש בכח הדגן לגרור ולשנות את טבע האורז שיהי' בא לידי חמוץ נהפך האורז להיות דינו כחטים עצמם, ויוצא בו ידי חובתו וגם חייב בחלה, והוא תמוה לכאורה, ולפימש"כ דברי' מובנים בטוב טעם דכיון דשנוי הטבע בלחוד אינו מועיל לרשב"ג להעשות דין אורז כחטים, אלא שמועיל להיות נטפל ונמשך לדין הדגן שנטפל עמו בעיסה זו, ומשו"ה מוכיח הש"ס שפיר דאם מה שנמצא בעיסה זו מן הדגן אין בו שום דין לענין מצות מצה דנתבטל ברוב אורז והוי כמאן דליתא האיך יגרור את אחרים, להמשיך ולגרור לדינים דליתא גבי', אבל אם טעמא לא בטיל ואיחזי לאיצטרופי בדנפשי' כגון דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ששיעור זה מצטרף לכל עונשים שבתורה, לגבי מצה וחלה נמי גורר את האורז להעשות לחם, היינו דאף אם ליכא בתערובות אלו כזית מן הדגן, אבל חשבון התערובות הוא לפי חשבון ערך זה דחזי לאיצטרופי בדנפשי' היינו בלי צירוף האורז, כמו שנשאר דבעיסה זו איכא חצי זית מדגן חטים בחצי פרס אורז, דבכ"ג לפי חשבון אין כזית בכא"פ לא נפקע דין הדגן דחזי לאיצטרופי, אז יש בכח חצי זית זה שדינו קיים ועומד שלא נתבטל ע"י תערובות אלו וראוי הוא למצותו שיהי' נחשב כאכל חצי זית מצה, ואם יאכל עוד חצי זית יקיים מצותו, דדין זה הנמצא בו הוא גורר את האורז להיות נטפל ונמשך למצו' להיות דינו גם הוא כלחם דגן לצאת ידי חובתו, ומקים מצות מצה ע"י אכילת זית מעיסה זו, ומסתייע לשיטתם מן הש"ס דילן דהלכה כרשב"ג דאומר דלא מהני לחלה ולמצה עד שיהא בה כשיעור, רק שיעור כ"א לפי ענינו, בחלה שיעור הראוי חמשת רבעים, ובמצה בעינן שיהי' שיעור כזית בכא"פ להראב"ד ז"ל שיהי' כזית ממש מדגן בעיסה מעורב בכא"פ וגם בעינן שיאכל כל הפרס, ולהרמב"ן ז"ל סגי בכל דהו אם רק המשוער הוא באופן שאינו מתבטל וחזי לאיצטרופי כנ"ל:

ושם בדברי' הוסיף ביאור חדש נפלא על הא דאמור בירושלמי לפי גירסתו מתני' כרשב"ג דאמר עד שיהא בה כשיעור דגן, דהרבה מפרשים תמהו על גירסא זו דהרי במשנה קתני אם יש בה טעם דגן ורשב"ג אומר עד שיהא בה כשיעור, אבל לא עיינו היטב בדברי' הק', דז"ל שם הדין הוא גמרא דמערבאי והכי פירושא סיפא דמתני' הנוטל שאור מעיסת חטים ולא קתני הנותן שאור של חטים בעיסת האורז ש"מ דמתני' רשב"ג היא דאמר בעינן דגן כשיעור ואין חטים גוררים את האורז אלא כשיש בחטים עצמן כשיעור החיוב. עכ"ל היינו דמה שאמר בירושלמי להוכיח דמתני' כרשב"ג הוא מסיפא, דאם נאמר דתנא דמתני' סובר דאם רק יש בו טעם דגן שעי"ז אינו מתבטל באורז יש דין גרירה שיהא גם האורז כחטים, למה קתני הנוטל שאור מעיסת חטים דכבר נתחייב השאור בחלה, ליתני שאם נתן שאור של חטים באורז ויש בו כדי נתינת טעם דחייבת בחלה ע"י דין גרירה, מזה מוכיח דלא מהני דין גרירה אלא היכא דאיכא דין טבל על השאור ובזה מושך וגורר דין גם על האורז, וזה ביאור נפלא ראוי למי שאומרו וכן דקדק הראב"ד ז"ל על מה שכתב הרמב"ם שם בה' ביכורים פ"ו הי"א המערב קמח חטים וקמח אורז ועשה מהם עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה אפי' הי' השאור חטים לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה. עכ"ל. ובהשגות הראב"ד שם המערב קמח חטים וכו' א"א נראה מן הירושלמי דבעינן שיהא בה דגן כשיעור כרשב"ג דהכי פסיק הלכה כוותי' מיהו לא בעינן רוב דגן:

אפי' הי' השאור חטים וכו' א"א והוא שהי' השאור מעיסה חייבת עכ"ל. הרי דגם הראב"ד ז"ל דייק מלשון המשנה דהי' השאור כבר נתחייב בחלה, ורק ההבדל בין שיטת הראב"ד לשיטת הרמב"ן הוא מש"כ לעיל דלהראב"ד לא מהני דין גרירה רק שיהי' נקרא לחם אבל בכ"ז לא נתחדש שום דין על האורז, ולהרמב"ן לכל דין שחל על החטים נגרר האורז בתר החטים, והנה בדין זה של שאור מעיסת חטים לתוך אורז קשה קצת שיטת הראב"ד דלמה קתני סתם חייבת בחלה דמשמע שחייב להפריש נגד כל העיסה, ולהראב"ד אינו חייב רק נגד השאור, וגם קשה איך מפריש מיני' ובי' שמא מפריש מן הפטור על החיוב, וכן קשה לדידי' ברישא דמתני' אף דאיכא שיעור מדגן א"צ רק להפריש נגד שיעור דגן וממקום אחר. כנ"ל, ואולי