שערי ישר חלק א רכא

רובא, מתניתא פליגא על רב הונא, עירב בה שאר המינים עד שיהא בה רובא דגן וטעמא דגן פתר לה במינים אחרים וכו' שמעינן השתא ממתני' ומגמ' דאיתמר עלה דכל שעושה עיסה אפילו מן האורז ומן החטים אינו נגרר אלא ביש בה דגן כשיעור כרשב"ג, וכי יש בה כשיעור אע"ג דרובא אורז גורר ואעפ"י שאין בדגן אפילו כזית בכדי אכילת פרס כיון דאיכא טעמא לא בטיל ולא עוד שגורר, ואילו שאר כל המינים עם החטים או אפי' אורז עם שאר ארבעת המינים אינו כן אלא ודאי אם עשה עיסה ויש בה כשיעור מחמשת המינים ועירב בה אחד מכל שאר המינים אזלינן בתר רובא ואי רובא וטעמא דגן חייבת ואי לית בה רוב דגן לאו לחם הוא ופטורה וכן הילכתא. עכ"ל. ונראה בפשטות דעת הרמב"ן ז"ל דברוב דגן יוצא ידי חובתו באוכל כזית מן עיסה זו, וכן מצאתי ברי"ט אלגזי דנקט בפשטות כן מדברי רמב"ן אלו, דמדברי' מוכח דהיכא דאיכא רוב דגן בשאר מינים הוי דומיא דאורז וחטים, וכמו דבאורז וחטים יוצא ידי חובתו בכל כזית, וכן חייב משום טבל, וכתב הטעם בזה דכמו איסור שבטל ברוב נעשה היתר, כ"כ היתר המעורב נעשה איסור, והביא שם מדין כלאים צמר גמלים בצמר רחלים ובדין סכך פסול המעורב בסכך כשר דנעשה הכל כסכך כשר, אלא דלפי"ז הקשה למה בעינן שיהי' כשיעור חלה מחמשת המינים דוקא ולמה לא יצורף המיעוט לכשיעור כיון דבטל ברוב הדגן כמו דמהני צירוף לחייבו משום איסור טבל באוכל כזית ממנה או לצאת ידי מצה. יעו"ש:

ונלענ"ד לבאר שיטת הרמב"ן ז"ל הנפלאה, שאין דעתי נוחה מכל מה שראיתי מפרשים בענין זה, דהנה בהא דאיתא בתוספתא שהבאנו דרשב"ג אומר דכמו לענין חיוב חלה בעינן שיהי' בה דגן כשיעור כ"כ לענין מצה בעינן שיהי' בה כשיעור צריך ביאור איזה שיעור צריך לענין מצה, דאי שיעור חלה קשה בודאי מה מעלה ומוריד שיעור עיסת חלה לענין דין לצאת ידי מצות מצה וכמו שכתב בכ"מ ה' ביכורים פי"ו יעו"ש ובס' מחנה אפרים בחי' על הרמב"ם ה' ביכורים כתב על דברי הכ"מ בזה"ל לק"מ דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח. עכ"ל. ודברי' מרפסין איגרי, וכבר תמה עלי' בס' שער המלך ה' חמץ ומצה פ"ו דלפי דברי' אם עשה עיסה פחות מחמשת רבעים קמח לא יצא ידי חובתו בפסח זה לא ניתן להאמר, ועוד למה לא כתב הראב"ד בה' זו דבעינן שיהי' כשיעור וכתב השגתו בה' ביכורים דבעינן שיהי' כשיעור, אמנם בס' רי"ט אלגזי כתב כ"כ לפרש דהא דאמר בתוספתא דבעינן כשיעור, הוא כשיעור חלה, רק הרגיש ג"כ כתמיהת בשעה"מ, ומשו"ה הוסיף קצת טעם לזה דאף דלא שייך ללמוד מצה מחלה רק היכא דאיכא פטור מחלה מצד עצמה כמו עיסת מע"ש וכדומה, אבל מה שנוגע לענין שיעור ודאי דלא שייך ללמוד זמ"ז, רק לענין גרירת האורז להיות נהפך לחטים דלא מצינו ענין זה רק בחלה ומשו"ה כל היכא דמהני גרירה זו לחלה מהני לדין מצה יעו"ש שהאריך בזה בה' חלה אות י"ג, אבל גם דברי' תמוהים הם ואין שום מובן לזה, דהרי ענין זה של גרירת האורז אינו מקרא בתורה לומר לילף זה מחלה בגז"ש לחם לחם ולומר דלימוד זה דוקא דומיא דהתם, והרי ענין זה של גרירה קבלו חז"ל בעלי התלמוד דירושלמי מסברא וידיעה, וכמו דמהני ענין זה לחלה כ"כ מהני למצה, ע"כ נלענ"ד ברור דשיעור זה האמור לענין מצה מפרש הרמב"ן ז"ל כהראב"ד שכתב בה' פסח פ"ו בהא דפסק הרמב"ם כלשון המשנה העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו כתוב בהשגות שם בזה"ל, י"ל והוא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס ויאכלנו עכ"ל, והנה במגיד משנה שם כתב בזה"ל אבל מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שאפילו אין שם כזית בכדי אכילת פרס יוצא בה שמדין גרירה הוא שהחטים גוררים את האורז וזה שהזכירו חטים ואורז בדוקא וכן מבואר בירושלמי והאריך בזה בה' בכורות. עכ"ל. ונראה לו שבעיקר המאמר האמור בתוספתא לענין מצה לרשב"ג דבעינן שיהא בה כשיעור גם הרמב"ן ז"ל מפרש כהראב"ד דהוא כזית בכדי אכילת פרס ולשניהם דין זה דוקא בחטים ואורז משום גרירא אלא מחולקים הם בדין גרירה, דהראב"ד ז"ל מפרש מה דאיכא בין מאן דפליג על רשב"ג לרשב"ג דההוא תנא ס"ל דכיון דחטים גוררים את האור' שיתהפך טבעו לדגן סגיא בזה, ורשב"ג ס"ל דאף דנהפך האורז שיהא גם הוא בא לידי חמוץ, מ"מ אין אורז מחיוב בחלה, דמה שהצריכה תורה שיהא בא לידי חמוץ לדין מצה וחלה בענין זה כלול שני תנאים שיהא בא לידי חמוץ, והמין הבא לידי חמוץ, אבל אורז שבטבעו אינו בא לידי חמוץ לא יתחייב בחלה אף אם נשתנה טבעו ע"י דבר אחר שנטפל עמו, וכן לענין מצה, וכיון דאית לי' להלכה כרשב"ג דגרס בירושלמי כגירסת הרמב"ן דהמשנה כרשב"ג, משו"ה פסק דאין יוצא י"ח בפסח רק אם הי' כזית בכדי אכילת פרס מדגן, ואכל פרס, שבזה אכל כזית שלם מן הדגן וענין גרירה דצריך בזה הוא כמש"כ הרא"ש דבלא"ה גם הדגן לא הי' חשוב לחם לחלה ולמצה, דאינו בא לידי חמוץ, ומפרשי כמו שכתבנו דשני תנאים הצריכה תורה שיהא המין הבא לידי חמוץ וגם יהי' בא לכלל חמוץ, ואם יהי' כזית דגן מעורב בשאר מינים חוץ מאורז ישתנה גם הדגן ולא יהי' בא ליד חמוץ, אבל לענין דין מצה וחלה לעולם אינו מצטרף אורז לדגן ובעינן לשניהם השיעור הראוי לכל אחד כפי מה שהוא, ומשו"ה בה' חמץ ומצה כתב דבעינן כזית בכדא"פ ויאכלנו ובה' ביכורים כתב דבעינן שיעור דגן, היינו שיהי' בתערובות חמשת רבעים:

והרמב"ן ז"ל מפרש ענין גרירה זו לרשב"ג בדרך אחר, דכמו דלמאן דפליג על רשב"ג יוצא י"ח באוכל כזית אחד מן העיסה כ"כ גם לרשב"ג והפלוגתא דרשב"ג והתנא דפליג הוא בזה, שלהתנא דפליג מועיל דין גרירה מה שמשתנה האורז להיות כחטים לבוא לידי חמוץ שיהי' ממש כחטים לכל הדינים