שערי ישר חלק א רכ

רבים ולא מצות ציצית או אכילת מצה. כנלענ"ד בענין זה:

ובדין תערובות שאר מינים עם ה' מיני דגן לענין ברכת המזון ולענין מצות מצה, דלפי מה דפסק בטוש"ע או"ח סי' ר"ח וסי' תנ"ג דאם יש טעם דגן וכזית בכדי אכילת פרס חשוב כלחם דגן, ולשיטת הראב"ד והר"ן בעינן שיאכל כזית מן דגן בכדי אכילת פרס, דלא כר"ת דסובר דכיון דטעם כעיקר חייב על כל זית ממנו, ודלא כר"ח דסובר דאם יש כזית בכדי אכילת פרס חייב על כל זית וזית, אלא דבעינן שיאכל מן דגן שיצורף בכדי אכילת פרס, עי' באהגר"א או"ח סי' ר"ח סקל"ב על מה שכתב שם בשו"ע כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס כתב בזה"ל ר"ל ודוקא שיאכל ג"כ בא"פ עכ"ל. ואם הי' העיסה רוב דגן ומיעוט שאר מינים כתוב בשערי תשובה שם בשם שו"ת בית אפרים דכתב דיש מי שנראה שלדעתו צריך לאכול דגן כ"כ מהתערובות עד שבודאי אכל כזית דגן ואז יברך ברכת המזון ואין נראה כן עכ"ל. וכן בה' פסח כתב הח"י בסי' תנ"ג סק"י דבשאר מינים חוץ מאורז בעינן רוב דגן, ומשמע דיוצא ידי חובתו אם אכל כזית מן התערובות, ולא בעינן שיאכל כזית דגן, וכן הביא להלכה בס' משנה ברורה שם בה' פסח סי' תנ"ג סקי"ד לציין שם מקור דין זה ברא"ש ה' חלה, והטעם לזה כתב דשאר המינים בטל ברוב דגן והוי ככולו דגן יעו"ש. והנה לפימש"כ יש לעיין בזה טובא, דלשיטת תוס' דזבחים הנ"ל יש לומר דאינו חייב בבהמ"ז עד שאכל מן הדגן כזית וכן לא יצא ידי חובת מצה, דלכל מה שנוגע לאחר אכילה לא מהני ביטול ברוב, ומה שמביא בס' משנה ברורה מדברי הרא"ש בה' חלה אין ראי' מזה להלכה למעשה, דהרא"ש כתב שם להלכה דאם טעם כעיקר באיסורים במין ושאינו מינו ולוקין עלי' אז אם יש טעם דגן יוצא ידי חובתו בכזית לחוד, דהטעם מהפך את האורז להיות כמו חטה, וכן לשיטת ר"ח דסובר באיסורים בעינן כזית בכדי אכילת פרס, מפרש ג"כ המשנה דתנן העושה עיסה מחיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, דמיירי שהי' בזה כזית דגן באכילת פרס דאורז דאז נהפך כולו לחטים ויוצא בה ידי חובה בכזית, והירושלמי שפירש הטעם משום גרירא דאורז נגרר בתר חטים משום דלענין מצה בעינן שיכול לבוא לידי חמוץ, א"כ קשה נהי דהטעם של דגן מהפך את האורז שיהי' חשוב כאילו כולו דגן, אבל כיון דרובא אורז אינו בא לידי חימוץ והאיך יוצא בה משום מצה, ומשו"ה הוצרך לפרש דמשום גרירא גורר את האורז להיות כחטה וגורם לבוא לידי חימוץ עכ"ל הרא"ש. והנה ברא"ש לא נזכר כלום מה דין שאר מינים שאין בהם דין גרירא אבל האמת ודאי כן דלשיטת הרא"ש דסובר דסגי לן בטעם דגן לחוד או כזית בכדי אכילת פרס להפך את התערובות כולה להיות כדגן, אלא מה דבעינן גרירה הוא בכדי שיהא ראוי לבוא לידי חימוץ, ומשו"ה לשיטתו בשאר מינים דאין בהם דין גרירא אם יהי' רוב דגם דאז יבוא לידי חימוץ, ומדין טעם כעיקר חשוב ככולו דגן ומשו"ה ראוי שיהי' הדין שיוצא בכזית לחוד, וכן כתב בשו"ע הגר"ז מליאדי סי' תנ"ג סעי' ז' יעו"ש באופן דלפי"ז אינו מטעם ביטול ברוב כמו שחשב הג' בעל משנה ברורה, אלא משום טעם כעיקר, ולפי"ז לפי"מ דנראה מדברי השו"ע בסי' ר"ח לענין בהמ"ז דבעינן שיאכל כזית דגן כשיטת הראב"ד והר"ן כמו שהחליט הגר"א שהבאנו וכן פסק הפר"ח שם להלכה דלא ס"ל כר"ת וכר"ח שיתהפך ע"י הטעם שיהי' האורז ודוחן לחטים, ולשיטתם ברוב דגן ומיעוט דוחן וקטניות לא נהפך הדוחן לחטים ע"י הטעם דגן אם לא מטעם ביטול ברוב, וכיון דאתינן לכלל ביטול ברוב הוא תלוי במחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל, דלרש"י יש לומר דיוצא ידי חובתו במצות מצה וכ"כ חייב בבהמ"ז, ולשיטת התוס' אינו חייב בביהמ"ז ואינו יוצא ידי חובת מצה. כנ"ל:

פרק יז כתב הרמב"ן ז"ל על הא דתנן במשנה פ"ג דחלה, העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ובתוספתא פ"ב דחלה תניא העושה עיסה מן החטים ומן האורז כשב"ג אומר אין חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח עד שיהא בה דגן כשיעור. עכ"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל הא מתניתין חזינא לפרושא ולברורא הכא משום דקשיא ועמומה היא ודאי, מדקתני ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח שמעינן מינה דמדאורייתא היא דהויא כשל חטים כל אימת דאיכא טעמא דחטים ואע"ג דמערבי בגווה אורז טפי טובא, והכי נמי אסיקנא בפ' כל הזבחים שנתערבו דמתני' אפילו ברובא אורז היא ואפ"ה כיון דאיכא טעמא לא בטיל, וכיון דהכי איכא למידק דהא קיי"ל כזית בכדי אכילת פרס בטעמו וממש דאורייתא הא כל היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס דכו"ע לאו דאורייתא, ונהי נמי דטעמא לא בטיל האיך יוצא בה ידי חובתו בפסח הא עיקרא אורז הוא ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל פירושא דמילתא ופרוקא דקא פרשו טעמא דמתני' משום גרירה וכו' ודקא מייתי ראי' מהא מתני' בפ' כל הזבחים דמין בשאינו מינו בטעמא וטעמא מדאורייתא לא בטיל, קושטא הוא ועל הדין אורחא נמי איתמר דאע"ג דחטים גוררים את האורז, אי טעמא בטל, דבר שנתבטל מעצמו האיך גורר את אחרים. אלא ודאי טעמא לא בטיל וכיון דלא בטיל ואיחזי לאיצטרופי בדנפשי' כגון דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, מצטרף לכל עונשים שבתורה, לגבי מצה וחלה נמי גורר את האורז ליעשות לחם כטעמא דפרשינן ואשכחן נמי התם וכו' מתניתא דרשב"ג דאמר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור וכו' רב הונא אמר טעמו דגן אעפ"י שאין