שערי ישר חלק א ריט

בתערובות לח בלח ומין בשאינו מינו משום דטעם האיסור נתפשט בהיתר ונעשה כולו איסור, אבל ביבש אף שהאיסור הוא רוב מעולם לא שמענו שאם אכל אחד מהתערובות שיתחייב שום עונש אף שאסור מה"ת, וא"כ היכא דאיכא בדמים הללו דמי חטאת ועולה ושלמים כל שלא נהנה כ"א שיעור דמי השלמים, פשיטא דאין לחייבו קרבן דאימור דמים הללו דמי שלמים הם. עכ"ל. והנה מה דפשיט לי' להגאון ז"ל בהחלט דלא מהני ביטול לעונשים ולקרבי לא נדע, ולפימש"כ שיטת התוס' מסייעתו. אבל בפשטות רש"י ז"ל פליג ע"ז וכבר הביא הפמ"ג בפתיחה לה' תערובות ח"ג פ"ה דברי מהר"א כהן דפשיט' לי' דהיתר אינו מתהפך לאיסור וכתב ע"ז דזה לחלוקת רש"י ותוס' דזבחים הנ"ל, וכן בס' שושנת העמקים כלל י"ד הביא דברי המל"מ האלה והקשה עלי' מדברי הש"ס במנחות כ"ג דשחוטה בטלה בנבילה, ולפימש"כ י"ל דגם המל"מ אין כונתו דהיתר באיסור לא בטיל אלא דלא מהני לענין עונש וקרבן דכן מוכח מרהיטת דברי' שהבאנו:

ועוד נראה לי לומר דגם לשיטת רש"י ז"ל אינו מוכרח דבתערובות היתר באיסור שיהי' בזה דין עונש וקרבן דלפימש"כ עיקר היסוד דלא מהני תורת ביטול לענין עונשים הוא דבשעת התערובות לא חל הדין רק לענין הספק שנולד עכשי' וקודם אכילה אכתי אינו נוגע רק לענין איסור אכילה ולא לענין עונשים כמש"כ, וכ"ז מסתבר בשאר תערובות, אבל בנידון דמיירי רש"י שהוא על דברי ר"ל בפיגול ונותר שבללן זב"ז דהתערובות הוא מה שלועס הכל ביחד, ועיקר הספק בזה הוא על ההתראה לענין מלקות דלענין איסור אין נפ"מ דעכ"פ איכא איסור תורה, דהא דלר"ל איסורים מבטלים זא"ז הוא רק למלקות, אבל בשום פנים לא יותרו איסורים ע"י רוב מאיסור אחר, באופן דלפי"ז ענין של אחרי רבים להטות בכה"ג הוא רק לענין התראה שיהי' כמזיד על איזה שם איסור הוא עובר והרי זה דומה להכתוב של אחרי רבים להטות האמור לענין נפשות, כיון דעיקר ההתנגדות של הרוב והמיעוט הוא על ענין העונש, אז גם לעונשים אמרה תורה אחרי רבים להטות, אבל בשאר תערובות י"ל דגם לשיטת רש"י ז"ל לא יהי' דין עונשים אם אכל אחד מהתערובות או אם צירף מעוט שומן לרוב זית חלב דכבר נתערבו קודם אכילתו, ובשעת האכילה כבר הם שניהם אסורים ואיסורים משם אחד ואין מבטלין זא"ז אף למ"ד איסורים מבטלים זא"ז:

ומעתה יש לדון לענין תערובות דבר שאינו ראוי למצוה ברוב הראוי למצוה כגון ציצית שלא נטוו לשמה וכן פסול אחר וכ"כ לענין מצה אם מהני ע"ז דין ביטול ברוב שיתהפך המיעוט להתחשב כראוי למצוה, דלפי מש"כ מדין אחרי רבים להטות ילפינן רק לענין הנהגה שנוגע לדין של הדברים המעורבים שאמרה תורה להתנהג עם המיעוט כדין ההנהגה שעם הרוב, והנה בדברים הראוים למצוות אנו דנים עכשי' אם יש מצוה להשתמש בהם, באופן שא"א לו לקיים המצוה באחריני אלא באלו המעורבי', ואחר שעשה המעשה אנו דנים על האדם אם נפטר מחיובו ע"י המעשה או לא, ולפי"ז אם נתערבה מצה שאינה ראוי' למצותה, או מחמת חסרון שימור לשמה או מחמת פסול המין שאינה מחמשת המינים ברוב מצות כשירות, אם נבוא לדון קודם אכילה איכא מצוה באכילת כולן מקרא דאחרי רבים להטות, אבל לאחר אכילה אם נאמר להחליט דכבר קיים המצוה של הכתוב בערב תאכלו מצות, יש לומר דעדיין הדבר בספק אם קיים מצוה זו אף שעשה מצות התורה בודאי אבל קיים רק עשה של אחרי רבים להטות, אבל לא אכל מצה דבשביל ביטול ברוב לא נתהפכה הפסולה לכשירה, והנה לשיטת רש"י דפ' התערובות הנ"ל קרוב לומר דגם לענין לפטור מחיובו מהני דין ביטול ברוב, דכיון דלשיטת רש"י מוכח דאם רק אפשר לומר דהענין נוגע בשעת אכילה לדון עלי' מהני הדין של אחרי רבים להטות להתנהג על אכילת המיעוט כדין אכילת אחד מהרוב ומשו"ה י"ל דגם לענין חיוב ופטור של מצוה אם אנו דנים לאחר אכילה אם יצא ידי חובת מצות אכילת מצה ע"י המיעוט אמרינן שיצא ידי חובתו עפ"י הכתוב אחרי רבים להטות, אבל לשיטת תוס' שם בזבחים דגם באיסורים המעורבים שעיקר התערובות גורם לספק עלינו דין העונשים מ"מ לא מהני דין ביטול ברוב משום דסברי דאחרי רבים להטות לא שייך כלל בנידון כזה, דדין העונשים הבא לאחר שאכל את האיסור אינו הנהגה השייכת לעצם המאכל, אלא להאדם שעבר על האיסור וכיון שהרוב והמיעוט הוא מהאוכלין לא מהני ביטול ברוב רק לענין זה אם מותר לכתחילה לאכלן או לא שדין זה הוא דין הנהגה איך להשתמש באוכל זה, אבל מה שיהי' המשפט לאחר שיאכל אינו דין של האוכלים אלא דין של האדם שאכלן, הנה לשיטתם מסתבר לומר דגם לענין תערובות דבר שאינו ראוי למצוה שלא יהני ע"ז ביטול ברוב, דדין זה מה שיצא ידו מצותו היינו מה שנפטר מחיובו הוא דין של האדם, ורק קודם האכילה יש לומר דמקרא דאחרי רבים להטות יש מצוה להשתמש גם במיעוט זה, אבל לאחר שאכל יש לומר דקיים רק מצוה של אחרי רבים להטות ולא מצות אכילת מצה. כנ"ל ולא דמי לדין המקוה דמי פירות הבטלים ברוב מים הכשרים למקוה מצטרפים לשיעור מ' סאה, והאדם שטובל בה הוא טהור מטומאתו, דהתם עיקר דין המקוה, הוא הכשרה, שדין הכשר במקוה לטהר טמאים, וכיון דנקטינן דהמיעוט מתבטל ברוב לענין כל תורת הנהגה של הרוב נהפך המיעוט לדין הרוב לענין זה, כלומר שיהי' דין הכשר במיעוט של מי פירות לטהר טמאים, וממילא דין טהרה על האדם שטבל במקוה זו, אבל בדברים הכשרים למצוות אינו כן שאין דין המצה והציצית לבטל חיובי האדם לומר שנתנה התורה כח פטור בדברים אלו לפטור את המחויבים ומה שנפטר האדם בעשותו הוא ממילא מחמת שכבר קיים את המצוה המוטלת עלי', ומה שקיים המצוה ע"י ביטול ברוב הוא רק מצות אחרי