שערי ישר חלק א ריד

אבל מפשטות סוגית הש"ס בסנהדרין ד' ל' ע"א מוכח דחלות הדין חל ע"י שלשת הדיינים דמסיק התם הש"ס דלענין שלומי היכא דטעו לכו"ע לא משלמי אינהו מנתא דידי', היכא ששנים אמרו זכאי ואחד אמר חייב וטעו דמשלמים השנים רק חלקם ושליש מפסיד הבע"ד, משום דאמרי לי' אי לאו את בהדן לא הוי סליק דינא מידי יעו"ש. ואם נימא דהמחייב לא מסייע בעיקר חלות הדין רק שיהי' שלשה בשעת משא ומתן של הדין, א"כ אין השלישי בזה רק כגורם ולא כמזיק ממש, ועיקר המזיקים הם השנים לבד, וא"כ קשה למה לא ישלמו השנים הכל, דלא מצינו שהגורם מגרע חלק תשלומים משל המזיק, וגם במשסה כלב מסקינן דהמשסה ודאי פטור ובעל הכלב חייב - ב"ק ד' כ"ד:

- ומוכח מזה דגם המחייב פועל בעיקר חלות הדין היינו עפ"י הכתוב אחרי רבים להטות נהפך הדין של המחייב שיפעול דיבורו יחד עם רוב המזכים כאילו הי' כולם מזכים, ומוכח מזה דהמיעוט נהפך למעלות הרוב גם לענין זה שיתחדש על המיעוט דין חדש:

וכ"כ מוכח מסוגית הש"ס במנחות ד' כ"ג דאמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה, ושחוטה אינה בטלה בנבילה שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה דלכי מסרחה פרחה טומאתה, ור' חנינא אמר כל שאפשר לו להיות כמוהו אינו בטל, וכל שאי אפשר להיות כמוהו בטל, ועי' פירש"י שם דלר"ח שחוטה אינה בטלה בנבילה משום דאזיל בתר מבטל, ונבילה אפשר דפרחה טומאתה שתהי' כשחיטה והוי מין במינו דלא בטיל לר' יהודא, ור' חנינא סובר בתר בטל אזלינן וכיון דשחיטה אי אפשר להיות כנבילה, ומשו"ה לדידי' שחוטה בטלה דהוי מין בשאינו מינו יעו"ש. הרי דלכו"ע אליבא דרבנן דסברי מין במינו בטל שחוטה בטלה בנבילה, שיתוסף דין טומאה על השחוטה, וזה רחוק לומר דשאני שחוטה משאר היתר באיסור כיון דכל חי' שמתה היא נבילה ואם יתבטל דין שחוטה, ממילא היא נבילה, דמ"מ כיון דקודם הביטול לא הי' על השחוטה דין טומאה והרוב מחדש בה דין טומאה הרי מוכח דמועיל הביטול להוסיף דין על המיעוט. ואין להקשות מסוגיא זו על שיטת הרמב"ן וסיעתו דסברי דהיתר באיסור לא הטיל והכא אמרינן דשחוטה בטלה בנבילה, דלפי שנתבאר בדברינו לעיל עפ"י האמור בתוה"ב דרק בשוגג לא בטיל היתר באיסור שאין אדם עשוי לבטלו אבל אם מכוון לבטולי מיבטל בטל לכו"ע, לפ"ז ל"ק מסוגיא זו, דהרי איכא נפ"מ לענין זה, דלרב חסדא ודאי ניחא דהוצרך לומר דשחוטה אינה בטלה מטעם מין במינו, דאל"ה היכא דמכוון לבטולי הי' בטל, וכן ר' חנינא דאמר כל שאפשר לו להיות כמוהו בטל הוא רק בעיקר הדין, דאפשר להתבטל, אבל באופנים של שוגג ומזיד לא הוזכר בזה, ועוד י"ל דשחוטה בטלה בנבילה מיירי בבשר טריפה שחוטה, דהרי לא קתני כשירה בנבילה, והיתר באיסור דלא בטיל הוא משום חשיבות השתמשות שבו כמו שבארנו אבל טריפה ונבילה שניהם אסורים באכילה ומותרים בהנאה, ושפיר בטל אף בשוגג גם לשיטת הרמב"ן וזה פשוט. ובס' שושנת העמקים לבעל פמ"ג כלל י"ד הביא שם להוכיח מסוגיא דמנחות הנ"ל דהיתר בטל באיסור מדנהפך הטהור לטמא, וכתב ע"ז דאיסור מטומאה לא ילפינן לענין ביטול. וצריך לעיין בכ"מ פ"א מה' אה"ט פי"ז בשם הר"י קורקס ז"ל, ודברי' אינם מובנים לי כלל, דהרי"ק לא כתב שם רק להיפוך דכיון דטומאה כמאן דאיתא דמי יש לחלק ביטול זה משאר דברים המתבטלים, אבל להיפוך שיתהפך הטהור לטמא אם נימא דהיתר אינו נהפך לאיסור מהיכי תיתי לומר כן, דהרי הרי"ק כתב שם בפירוש דאף אם בשאר דוכתי בטל י"ל דלענין טומאה אינו בטל. ולפימש"כ הנה בעיקר הדין ודאי לכו"ע היתר בטל באיסור ורק היכא דלא מכוון לבטולי תלוי בפלוגתא בפי' הסוגיא דע"ז פ' השוכר כנ"ל:

והנה לפ"מ שנתבאר דלכו"ע מהני תורת ביטול ברוב גם לחדש דין על המיעוט. עלינו לבאר מה דפליגי רש"י ותוס' בזבחים ד' ע"ח דגרסינן התם אר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור, אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו, ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז, וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, וש"מ התראת ספק לא שמה התראה, ופירש"י ז"ל אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו וכו' כשהוא לועס אותה בפי' נבלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונהי' כמוהו ונקרא בשמו וכו' ובתוס' שם הקשו ע"ז וז"ל ועוד קשה היכי מחייב כלל משום חד מינייהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור וכו' ועי' בשטמ"ק שם שהאריך שם בפלוגתא זו בין רש"י ותוס', אבל הדברים מפורשים דלרש"י היתר מועט ברוב איסור מצטרף להשלימו לשיעור דע"י ביטול ברוב הוא מתהפך ממש כאיסור ותוס' חולקים על זה דאי אפשר שיהני הביטול שיהי' כהרוב רק בטל מאיסור דילי' אבל אינו נעשה כהרב ממש להתחדש עליו איסור של הרוב, ומה שתמה בפמ"ג בפתיחה לה' תערובות ח"ג פ"ה בזה שכתבו התוס' דכ"ש הוא מהיתר שאינו מצטרף לאיסור חדא מה כ"ש הוא, ועוד דהתם שניכר ההיתר דלא שייך ביטול, יעו"ש. והדברים פשוטים לענ"ד דגם שם כשלועס יחד יהיה, נבלל זב"ז, דהרי גם כאן פירש"י דע"י הלעיסה יהי' נבלל, והכ"ש שכתבו התוס' הוא דלענין איסורים אם מבטלים זא"ז פליג על זה כ"א ואומר דלמ"ד מצוות אין מיבטלין זא"ז כ"כ איסורין אין מבטלין זא"ז, דכיון דהם שווים זה לזה בפרט זה, מצוה או איסור אף דחולקים הם בשמות של המצוה או האיסור אין מבטלין זא"ז, אבל היתר באיסור ליכא למ"ד שלא יתבטל, דהרי חלוקים הם זמ"ז, וכיון דהיתר אינו מצטרף לאיסור מוכח דלא מהני שיתוסף ע"י הביטול דין האיסור של הרוב על המועט המותר, מכש"כ באיסורים דיש מקום לומר דליכא כלל תורת ביטול ע"ז דודאי אינו מצטרף