שערי ישר חלק א ריג

דאוכל הכל ביחד שאוכל ודאי את האיסור, יהי' נחשב כהוכר האיסור, דלא שייך בזה אחרי רבים להטות וכמו שאמרו כמה אחרונים דלשיטת הרשב"א אסור לאכול הכל יחד מה"ת, ולאפוקי מדעת זו כתב הר"ן דאינו כן דהתם לא חשיב כאילו הוכר דאינו טועם את האיסור ובכל מה שטועם הוא טועם רוב היתר ולא נפרד כלל המיעוט מן הרוב, אבל במעשר הוא נפרד לענין זה מן הרוב, כיון שהרוב הותר ע"י הפרשה. וזה נכון. ומה דבאמת שרי לאכול כשרבו הגידולין הלא להרשב"א עכ"פ אסור מדרבנן לאכול הכל יחד, הנה עפ"י מה שבארנו לעיל פ"ח דטעמו של הרשב"א הוא דכשאוכל ביחד הוא כדברים הנבללים שהוא לח בלח שהחמירו רבנן לאצרוכי ששים, לפי"ז י"ל דרק היכא דשייך למיגזר אטו אינו מינו אמרו חכמים דבעינן ס', אבל בגידולין דלא שייך באינו מינו, דלא משכחת שיהי' העיקר והגידולין משני מינים, סגי לעולם ברוב היתר אף מדרבנן, והאחרונים דמפרשי בשיטת הרשב"א שלא כדרך זה קשה טובא מסוגיא זו. וכן נ"ל בהא דכתב הר"ן לפרש בהא דמייתי הש"ס מבצלים שירדו עליהם גשמים דאם הי' העלין שלהם שחורים אסורים, דמדקתני סתמא אסורים משמע כפירות שביעית עצמן, ואם התפיס כנגד ההיתר שבהן תופסין דמי', ואם נימא אמרינן היתר שבהן להיכן הלך, אין הדמים שהתפיס כנגד ההיתר אסורים, ומזה מוכיח דלא אמרינן היתר שבהן להיכן הלך, דאף העיקר משתנה דרך גדילתו, יתפרש ג"כ עפ"י דרך זה, דהנה מטעם ביטול ברוב כפשוטו אף דהיתר נעשה לאיסור, כ"ז דשייך בזה ענין אחרי רבים להטות, אבל לענין אם התפיס נגד ההיתר בפ"ע אין הדמים נתפסים באיסור שביעית, דלענין זה שהוא דין הבא מחמת ההיתר בפ"ע שלא בתערובות, דלא שייך בזה דין של אחרי רבים להטות, אמרינן היתר שבהן להיכן הלך, דלענין זה הוי כהוכר בפ"ע, אף דהיתר המועט הוא בתערובות ולא הוכר, אבל הדמים הנתפסים הם בנפרד מחמת ההיתר בפ"ע, ואין בהיתר הנאסר מחמת התערובות כח התפסה לאסור הדמים שהם ניכרים שהם באים מחמתן כיון דהפירות עצמן אילו הי' ניכרים בפ"ע היו מותרים, ואף דבמעשר שני שבטל ברוב חולין מפורש בגמ' ב"מ ד' נ"ג דאם פדה נגד המע"ש שבתערובות אין הדמים נתפסים רק מדרבנן משום דמדרבנן אין מע"ש בטל דהוי דשיל"מ, אבל מה"ת כיון דבטל ברוב הוי כחולין, ולא אמרינן איסור שבהן להיכן הלך, דהתם כיון דהמע"ש הוא בתערובות ואין עלי' דין קדושת מע"ש ליכא בזה תורת פדיון, ולא מהני בזה מה שיהי' הכסף פדי' ניכר, דליכא על מה לפדות, אבל כאן אף דההיתר הוא בתערובות והוא קדוש בקדושת שביעית, אבל כיון דקדושת הפירות הוא רק מדין אחרי רבים להטות, אי אפשר שיהי' דין קדושה זו על הדמים שהם ניכרים בפ"ע, ולא שייך בהם דין אחרי רבים להטות, ומזה הוכיח רבה דהביטול ברוב בכה"ג שהוא ע"י גידולין אינו בשאר ביטול בעלמא, אלא דע"י הגידולין משתנה גם העיקר וכמאן דליתא דמי, ובמסקנא דמסיק כרשב"ג דאמר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור דכיון דקתני גדל בפטור פטור משמע דאין עלי' קדושת שביעית כלל, וע"ז לא שייך לומר היתר שבהן להיכן הלך, דבכה"ג אנו דנים ענין ביטול ברוב כשאר דוכתא, וע"כ הקשה הר"ן למה אין העיקר בטל ברוב גידולין, ומתרץ דבכה"ג דמיירי שניתוספו הגידולין בלא כונה שירדו עליהם גשמים, אין היתר בטל באיסור שאין ההיתר דרכו להתבטל דאיסור בטל בהיתר כשנפל בשוגג ולא היתר באיסור והוא כמש"כ הרשב"א בשם הרמב"ן שהבאנו לעיל, ולשיטת הר"ן תרווייהו בין רבה ובין רב חסדא ס"ל דהיכא שזרעה בכונה בטל היתר באיסור, אלא דלענין מעשר לא מהני ביטול ברוב כשאר ביטול ברוב, כיון דלפי חשבון חייבי' רחמנא וכיון שתקן את הטבל, ממילא הותר ההיתר בלא תיקון, ופליגי בכה"ג שזרעה דלרבה אליבא דר"י בכה"ג גם העיקר משתנה וחשוב כמאן דליתא וכאילו הכל נעשו גידולין חדשים ורב חסדא פליג ע"ז וסובר דעיקר לא נשתנה וכמאן דאיתא דמי ומטעם ביטול ברוב לא מהני לענין מעשר ומשו"ה אומר היתר שבהן להיכן הלך, וכ"ז הוא לשיטת הר"ן דאזיל בזה בשיטת הרמב"ן דהיתר באיסור היכא דלא מכוון לבטל אינו בטל דאין אדם עשוי לבטלו, ולשיטת הסוברים בסוגיא דיין נסך דגם בהיתירא לגו איסורא אמרינן ראשון ראשון בטל ביין נסך ובשאר איסורים, ופירשו סוגיא זו דלא כהר"ן אלא כפי' הרא"ש והתוס' שם דכל השקלא וטריא שם אם גידולין מבטלים את העיקר או לא, הוא משום דעיקר חשוב ולא בטל, או שאין זה תערובות ממש כשאר תערובות, אלא שהגידולין נוספים על העיקר עי' בפי' הרא"ש שם ואכמ"ל:

ונתבאר לנו ענין זה מסוגית הש"ס לפי שיטת הר"ן ולשאר שיטות דגם היתר בטל באיסור היכא דמכוון לבטולי, והמיעוט הבטל מתחדש עלי' דין של הרוב, דמקרא דאחרי רבים להטות דילפינן מזה דין ביטול ברוב ליכא לחלק בין לבטל דין ובין להוסיף דין, ועוד נלענ"ד דמעיקר הדין שאמרה תורה אחרי רבים להטות לענין סנהדרין ג"כ יש ללמוד ענין זה, דהנה במה שהצריכה תורה מספק הדיינים כגון בדיני ממונות בשלשה, ובדיני נפשות עשרים ושלשה, אם הדיינים מחולקים בדין כגון שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי, שאמרה תורה שהדין חל כהרבים, וענין זה הוא גם היכא שחלות הדין נעשה ע"י הדיינים כגון היכא שהדין הוא בטעות וקם דינא או בדיני נפשות ודיני קנסות דבעינן גמר דין של הדיינים, - כמו שנתבאר ענין זה לעיל בפ"ד - ואם נאמר דביטול ברוב לא מהני אלא לגרע, איזה דין מן המיעוט, ולא לחדש דין על המיעוט, נמצא דמיעוט הדיינים רק בטלים וכמאן דליתנהו חשיבא, ויהי' נחסר מספר הדיינים ששיערה תורה, ואף דלכאורה יש מקום לומר דשיעור מספר הדיינים הוא רק לענין משא ומתן של הדין, אבל לענין חלות הדין סגיא ברוב ממספר הדיינים,