שערי ישר חלק א ריב

שביעית עצמן ואם איתא דאמרינן וכי היתר שבהם להיכן הלך, לא הוי לי' למפסק ולמיתני אסורים דהא אין תופסין דמיהן כשביעית עצמה שהרי אם החליף כנגד היתר שבהם אינו תופס דמי', אלא ודאי גידולין מבטלי לי' לעיקר לגמרי כאילו לא הי', לפי שאף העיקר עצמו משתנה דרך גדילתו:

ועד כאן לא שמעת לרשב"ג אלא היכא דלא טרח וכו' אבל היכא דקא טרח כי הכא דליטרא בצלים שזרעה בקרקע אתו גידולין ומבטלים עיקר לגמרי, ולא תיקשי לי אמאי דכתיבנא לעיל בריש שמעתין דסבירא לן דאי אין גידולין כעיקר פשיטא דמבטלין אותו והכא אמרינן דגדל בחיוב חייב אלמא אין גידולין כעיקר ואפ"ה קתני גדל בפטור פטור, אלא אעפ"י שאין גידולין כעיקר אין מבטלין אותו דהכא היינו טעמא משום דהיתירא לא בטיל שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר, ועוד דלא טרח לבטולי עיקר אלא גידולין מאליהן באו. עכ"ל:

והנה אם נפרש דברי הר"ן כדעת הגאון בעל תורת חסד דהיתר אינו בטל באיסור, תמוה מאד מש"כ הר"ן בריש דברי' לפרש דברי רב חסדא דשאני איסור בתוך היתר דאינו טועם טעם איסור ולגבי מעשר דלפי חשבון חייבי' רחמנא, הרי החילוק העיקרי הוא דהיתר אינו בטל לגבי איסור, ולמה לן הני חילוקים בין מעשר לאיסור, ע"כ נלענ"ד דכוונת הר"ן בזה לענין אחר, דהנה באמת דין זה אם היתר בטל ברוב איסור פלוגתא דהראב"ד והרמב"ן ז"ל בסוגיא דע"ז בפ' השוכר הוא, הובא בתורת הבית להרשב"א ז"ל בית ד' שער ב' ד' קי"ז וז"ל וראיתי להראב"ד ז"ל שחלק בדין זה בין במינו לשאינו מינו דמין במינו ראשון ראשון בטל ואעפ"י שנפל שם היתר לבסוף אפי' כל היום כולו וכו' אבל הרמב"ן ז"ל כתב דהיתירא לגו איסורא לאו משום דראשון ראשון בטל דלא מצינו ביטול בהיתר, שאין אדם עשוי' לבטלן, וכדאמרינן בעלמא כשבטל אסור לכתחילה דבשוגג מותר, אלא חומרא הוא ביין נסך וכו' עכ"ל הצריך לנו. ונראה בכוונת דברי' הק' דאף דמה"ת לא מצינו שחשיבות המיעוט מעכב את דין הביטול דכל דברים החשובים שאינם בטלים הוא מדרבנן, אבל היתר לגבי איסור תלוי מה"ת בדעת האדם, כיון שלפי דעת בני אדם אין אדם עשוי לבטל היתר לגבי איסור, שההיתר הוא מה שראוי לכל תשמישי בני אדם והאיסור הוא שאינו ראוי להשתמשות וחשוב מיעוט זה של היתר יותר מן רוב האיסור:

ובכה"ג לא אמרה תורה אחרי רבים להטות, דאף שבכמות רבה האיסור על ההיתר אבל באיכות המיעוט הוא מרובה מן הרוב, שבמיעוט זה איכא הרבה השתמשות וברוב איכא מיעוט השתמשות, אכן בכה"ג אם יבטל את ההיתר ברצון ובכונה בתוך רוב האיסור הוא בטל, ומשו"ה מסיק וכדאמרי' בעלמא כשבטל איסור דבשוגג מותר, כלומר דביטול היתר לגבי איסור הוא להיפוך מן ביטול איסור בתוך היתר, דהתם מצינו רק בשוגג ובהיתר לגבי איסור לא מצינו שיתבטל בשוגג, ורק במזיד אפשר לאשכורו ביטול היתר לגבי איסור. כנלענ"ד בכוונת דברי' הק' - וזה דבר חדש בס"ד, כי כנראה העלימו עין מזה כל גדולי האחרונים - ולפי"ז נראה ברור דמש"כ הר"ן בסוגיא דבצל בנדרים דהיתירא לא בטיל משום דאין ההיתר דרכו להתבטל הוא עפ"י שיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הרשב"א בתוה"ב שהבאנו. וכן מפורש בר"ן במס' ע"ז בפ' השוכר בהלכותי' לדף שס"ה ע"ב שמסיק שם, בטעמא דמילתא דהיתירא לגו איסורא לא בטיל, בזה"ל, היינו טעמא שהאיסור עשוי להתבטל ולא ההיתר עכ"ל. ודברי הרמב"ם אלו הם הם דברי הרמב"ן שהביא הרשב"א בתוה"ב, וכנראה דעת הר"ן נוטה לדברי' שהרי כתב סתמא ואין כן דעת הרמב"ן ז"ל ולא העיר כלום על דברי':

ועפי"ז יתבארו לנו דברי הר"ן בסוגיא דנדרים בדרך נכון בס"ד, והוא דקושית רב חסדא וכי היתר שבהן להיכן הלך, לא מצא הר"ן לנכון לפרש משום דאין היתר דרכו להתבטל, דענין זה שאין ההיתר עשוי להתבטל הוא בנפל בשוגג ולא בכונה, אבל בליטרא בצלים שתקנה וזרעה הרי עשה בכונה שירבה האיסור של הגידולין על היתר של העיקר, ובכה"ג גם היתר מתבטל ברוב איסור, ומשו"ה ביאר הר"ן בכוונת קושית רב חסדא ענין אחר, והוא דאף אם נתבטל ההיתר ברוב האיסור ונעשה כולו איסור, אבל כיון דמעשר לפי חשבון הטבל חייבי' רחמנא, ואם עישר לפי חשבון הגידולין דאז חזרו הגידולין להיות היתר ממילא הותר העיקר בלי תיקון אחר, כיון דסבת של ההיתר שהי' אסור הוא רק מחמת התערובות של איסור ובזה שע"י הפרשת המעשר לפי חשבון הטבל הותר האיסור ממילא ניתר המסובב שהוא ההיתר שנאסר מחמתו של האוסר, והרי בראשון ראשון נאסר בהיתירא לגו איסורא כתב הר"ן שהבאנו לעיל דגם למאן דסובר דהיתר בטל באיסור וראשון ראשון נאסר אפילו כל היום כולו, מ"מ אם נפל אח"כ בבת אחת היתר מרובה שיש בו בכדי לבטל את עיקר האיסור שבתחילה הותר הכל, אף שאם נצרף כל מה שנאסר קמא קמא יעלה לחשבון הרבה יותר מן ההיתר שנפל אח"כ בבת אחת, מ"מ כיון דכל מה שנאסר קמא קמא הוא רק מחמת עיקר האיסור שהי' בו תחילה, וכל המיתוסף שנאסר הכל תלוי בעיקר האיסור ואם הותר העיקר הכל חזר להיתר, מכש"כ כאן שהותר הטבל ע"י הפרשה ונעשה חולין דודאי הותר העיקר שנעשה איסור ע"י הגידולין, והא דכתב הר"ן בטעמא דמילתא דגידולי היתר מעלין את העיקר האסור משום דכשאוכל אינו טועם טעם האיסור הוא לבאר עיקר היסוד שבזה, דהכלל העיקרי בזה דמקשה רב חסדא וכי היתר שבהן להיכן הלך הוא דמה שבטל ברוב אינו משתנה בעצמותו להיות ממש כהרוב, אלא שעפ"י הכתוב אחרי רבים להטות אמרה תורה להתנהג עם הכל כדין הראוי להתנהג עם הרוב, ומשו"ה לכל ענין שאין שייך בו ענין זה של אחרי רבים להטות חוזר הדין של המיעוט למקומו, ולפי"ז הי' אפשר לומר בגידולין של היתר שרבו על האיסור