שערי ישר חלק א ריא

מקלה אין מטמאים במגע אבל מטמאים במשא. עכ"ל דמדהוסיף הרמב"ם על לשון המשנה לומר וקידש בכולן מוכח דסובר דהאפר קודם הקידוש דמים אין בו טומאת מי חטאת, כמו שהעיר הרש"ש הבאנו לעיל דברי' שלא מצא בש"ס שיטמא האפר, ולפי"ז קשה דהרי כבר נתבטל אפר הפרה ברוב אפר מקלה ולא הועיל הקידוש שיחול על המים דין מי חטאת ולמה מטמאין במשא, דמה דחלוק לענין ביטול ברוב טומאת משא מטומאת מגע הוא רק משום דאמרינן טומאה כמאן דאיתא, דזה שייך אם קודם הביטול הי' כבר דין טומאה, אבל בכה"ג שכבר בטל האפר פרה שלא הי' עלי' דין זה שיקדש את המים וע"ז לא שייך טומאה כמאן דאיתא, דהרי במעשר שני שבטל ברוב אם פדה את המעשר בכסף לא חל על הכסף קדושת מעשר מה"ת כמו דמוכח להדיא מסוגית הש"ס בפ' הזהב ד' נ"ג דאמרינן שם דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי היינו דמה"ת לא חל על הכסף שם פדיון מחמת דליכא קדושה על המעשר שבטל ברוב, ואיך נאמר דהאפר פרה שבטל ברוב יפעול דין קדושת מי חטאת על המים, דהרי שם במע"ש ודאי נכרים הדמים שמתפיס עליהם, ומ"מ אין מתחדש עליהם שום דין, כיון שבאים מכח קדושה בטלה, וכ"כ ראוי להיות דין המים הבאים מכח קדושת האפר וזוהי תמיהא רבתא והעירני לזה בני הרה"ג משה מרדכי שליט"א, ונראה לי בזה דקדושת וטומאת מי חטאת אינם באים בתולדה מן האפר פרה כיון דבאפר קודם הקידוש אין בו דין לטהר ולטמא, רחוק הדבר שהמים הבאים מכח האפר יתחדש בהם דינים אלו, אלא ודאי דקדושת מי חטאת הוא ע"י האפר עצמו המעורב בהם, דהיינו שריית ותמצית האפר עם המים זהו מי חטאת, ולפי"ז י"ל אף שנתבטל האפר קודם הקידוש כגון שנודע התערובות, מ"מ אח"כ כשקידש בהם חוזר וניעור כח המטמא שבאפר לענין טומאת משא שטומאה זו היא טומאה עצמיית באפר פרה, וענין תורת הביטול הוא רק לענין ההנהגה שאמרה תורה לנו להתנהג כן עם התערובות כדין של הרוב, אבל באמת אין המציאות משתנית כלום דקמי שמיא גליא, ומשו"ה לכל הדינים דלא שייך בהם ענין זה של אחרי רבים להטות דליכא עליהם דין של אחרי רבים להטות, כגון לטומאת משא מתחדש בשריית האפר פרה, אף שכבר נתבטל קודם הקידוש, ול"ד לפדיון של מע"ש אף דליכא על דמי הפדיון שום ענין תערובות, אבל כיון דבאים מכח המע"ש והמעשר הוא כחולין לענין כל הדינים, ממילא כל הבא מכח המעשר דינו כמעשר עצמו, אבל במי חטאת אין דינם מכח האפר אלא האפר עצמו מעורב בהם, והאפר עצמו אם יש בו ענין דלא שייך עלי' תורת ביטול ברוב הוא קם אדינו כאילו לא נתבטל, וכן נ"ל גם בנבילה שאינה בטלה בשחוטה לענין טומאת משא דגם אם תתערב קודם חלות הטומאה כגון שנתערבה בעודן מפרכסות שעדיין לא חלה טומאת נבילה עד שתמות, גם אז תממא התערובות במשא כמו שנתערב אחר מיתה, מטעם שכתבנו כנלענ"ד:

פרק טו בשו"ת עויו"ט סי' ד' שקיל וטרי ע"ד תערובות חוטין שלא נטוו לשם ציצית בחוטין שנטוו לשם ציצית אם מותר להטילם בבגד ד' כנפות או לא, ותוכן שאלה זו הוא אם מהני תורת ביטול ברוב להוסיף דין על המיעוט שיתחדש בו דין חדש) או אפשר לא מהני כח הביטול רק לבטל מן המיעוט הדין שיש בו, ככל איסור הבטל בהיתר שבטל מן האיסור דין האיסור וממילא הוא מותר, אבל בכה שצריך לנו שיתחדש בהמיעוט מעלת הרוב אולי לא מהני ביטול ברוב, וכן נשאלתי שאלה כזאת מהרה"ג שי"ז הגאב"ד דעיר קזימירוב, ע"ד עובדא שבא לפני' שנתערב אתרוג שניטל פטמתו באתרוגים שהי' בלא פיטמות מתחילת בריאתם, והביא הרב השואל דעת הגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח' או"ח סי' ל"ד דפשוט לי' דמהני ביטול כה"ג, והשיב לשואלו בנידון מצה שנעשית שלא לשמה שנתערבה ברוב מצות העשויות לשמה דמהני ע"ז ביטול ברוב לצאת ידי חובת מצה, וטעמו דמקרא דאחרי רבים להטות דילפינן מזה דין ביטול ברוב סתמא כתיב בין למ"ע ובין למל"ת וכן הביא הרב הנ"ל דעת הגאון רש"ז מלובלין שכתב בספרו שו"ת תורת חסד דענין זה תלוי בפלוגתא רש"י ותוס' בזבחים ד' ע"ח אם היתר מעורב ברוב איסור מצטרף לשיעור כזית לענין מלקות, ובנה יסודו משיטת הש"ס נדרים ד' נ"ט עפ"י הר"ן שם דאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר, והנה דעת כל הגאונים הנ"ל שחקירה זו תלוי' בדין זה אם היתר מתבטל באיסור, ולענ"ד נראה בזה דרך אחר, והנה ראשונה עלינו לבאר שיטת הש"ס דנדרים ד' נ"ט דגרסינן שם גופא א"ר יוחנן ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה, יתיב רבה וקאמר להא שמעתתא, א"ל רב חסדא מאן צאית לך ולר"י רבך היתר שבהן להיכן הלך, א"ל מי לא תנן דכוותה בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם הי' עלים שלהם שחורים אסורים הוריקו מותרים וכי שחורים אמאי אסורים לימא היתר שבהם להיכן הלך, א"ל מי סברת על עיקר קתני אתוספת קתני אסורים א"ה מאי אתא רשב"ג למימר דתניא רשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור, ת"ק נמי הכי אמר, כולה מתני' רשב"ג קתני לה, וע"כ לא שמעת לי' לרשב"ג דלא קא טרח אבל היכא דקא טרח בטיל ברובא. עכ"ל הש"ס. וכתב הר"ן וז"ל, וכי היתר שבהם להיכן הלך נראה בעיני דהכי מקשה אפילו תימא דגידולין של היתר מבטלין עיקר של איסור התם היינו טעמא משום דכיון שרבו גידולי' על עיקרו נמצא שכשאוכל אינו אוכל וטועם טעם האיסור כלל הילכך אעפ"י שהאיסור שבו מעורב בתוכו ולא אזיל לי' לעלמא שרי, אבל גבי מעשר כיון דלפי חשבון הטבל חייבי' רחמנא לעשורי הכא אמאי מתעשרת לפי כולה וכי היתר שבהם להיכן הלך:

ואם הי' העלים שלהם שחורים וכו' ומדקתני סתמא אסורים משמע שאסורים לפי כולם כפירות