שערי ישר חלק א רט

שהוא איסור מחודש מכאן ולהבא ולא למפרע, ועוד אף אם לא נחלק בין הוכר ע"י הוספת איסור להכרה ממשית אין ראי' מלשון הרא"ש שכתב דחוזר ונאסר מכאן ולהבא, דהרי אף אם נאמר דעכשיו הדין כאילו לא נתבטל מעולם דין זה ג"כ מתחדש מכאן ולהבא דהרי מעיקרא מ"מ הי' מותר, וכעין שכתב הרא"ש בפ' הנודר מן המבושל לפרש דברי הירושלמי דאמר דלהכי חשבינן נדרים כדבר שיש לו מתירים דאף שחכם עוקר את הנדר אין עוקרו אלא מכאן ולהבא, דמבאר הרא"ש מחמת דמ"מ מעיקרא הי' אסור אלא דעכשיו נתחדש דין זה לחשוב כאילו בטל הנדר למפרע, אבל באמת קודם ההתרה לא הי' מותר הבאנו דברי' לעיל בש"ב פ"י יעו"ש:

וכן מהא דכתב רש"י בזבחים ד' ע"ג ע"ב בהא דאמר רבא שם השתא דאמרו רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי, וכתב רש"י וז"ל אי מקריב לא מרצי דאידחי לי' מדרבנן (נ"ל דמדאורייתא בשעת קביעותא לא חזו עד דניידי וגזרו בי' רבנן משום קביעותא והוו להו דחוים מה"ת ומתני' אפילו הוכרו לבסוף אסורים הואיל ונדחו ושוב אינו חוזר. עכ"ל. לפי גירסת כמה ספרים) אין להוכיח דלא חשבינן בהוכר אח"כ כאילו לא נתערב מעיקרא, דשאני דין דחי' בקדשים כיון דמ"מ מעיקרא לא הי' ראוי להקריב בפועל הוי לי' דחוי, וראי' לזה מהא דכתב רש"י דמחמת שאסור להקריב מחמת גזירה דרבנן חשיב כדחוי מה"ת, דהטעם בזה דהרי מה שמחויבים אנחנו לשמור ולקים גזירת חכמים בודאי הוא מה"ת, מלאו דלא תסור או מגלוי אחר בתורה, כמו שנתבאר ענין זה בדברינו בש"א, דעיקר החילוק בין איסורי תורה לאיסורי דרבנן הוא דדבר האסור מה"ת החפץ הוא דבר איסור שאינו ראוי להשתמשות זו, ומה שאסור מדרבנן, אף דבפועל הוא מוזהר מה"ת שלא לעבור על דברי תורה, אבל החפץ הוא ראוי גם עתה להשתמשות זו שאסרו חכמים, יעו"ש בפ"ז ובפכ"א שהארכנו בענינים אלו, וכיון דכתב רש"י דלענין דחוי בקדשים מה שאסור להקריב מחמת גזירה דרבנן הוי דחוי מה"ת, משום דבעינן שיהי' ראוי להקרבה בפועל, והרי הי' מוזהר מה"ת לשמוע דברי חכמים, וכדברי רש"י מוכח מן הש"ס כאן, דהרי גם לפי"מ שאסרו רבנן לא אמרו שיהי' דין פסול ודאי על כל התערובות, אלא דין ספק כאילו לא נתבטל הפסול, ומ"מ חשבינן לי' לדחוי, ויקשה לכאורה מהא דמצינו בגמ' יבמות פ' החולץ דלהכי בספיקות חולצת ולא מתיבמת, ולא אמרינן כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, משום דאם יבוא אליהו ויאמר דהא בת יבום היא. יעו"ש. וכן לענין כסוי הדם דבעינן אשר יאכל, ובטריפה שאינה ראוי' לאכילה פטור מכסוי, ומ"מ בספק חייב לכסות הובא לעיל בש"א פ"י וכ"ב, וכן כתבו תוס' בזבחים ד' ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה דמשו"ה בנתערב טריפה בקדשים יפדו כשיומתו אף דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ולישראל אסור באכילה מחמת הטריפה המעורבת, דכיון דבמציאות הכשרים ראוים לאכילה, ומה שאסור לאכול מחמת ספק אין זה מחשיב לאינו ראוי באכילה יעו"ש. והכא לענין דחוי מבואר בגמ' דמה שאינם ראוים להקרבה מחמת ספק חשוב כדחוים. ונעשים הכל כפסולים ואינם מרצים כלל, אלא ודאי נקטו חכמים דלענין דחוי בקדשים בעינן שיהי' חזי להקרבה בפועל, ואם אינו ראוי גם מתחת דבר אחר הגורם ג"כ חשוב כדחוי, וכמו דאיתא בזבחים ד' נ"ט בקדשים שנשחטו ונפגם המזבח דחשיבי דחוים אף שאין חסרון כגוף הקרבן, ולפי"ז ודאי בקדשים לא מהני הכרה דלאח"כ, ומאד יפלא בעיני מה שמצאתי בהשמטות משיטה מקובצת שם לסוגיא ד' ע"ג בזבחים שהביא בשם הר"ר שמואל שתמה בהא דאמר רבא דאם הקריב לא מרצי וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה, דאמרו לא מרצי ויביא קרבן אחר שהוא חולין בעזרה, דמה"ת כבר נתכפר בקרבן של תערובות שהקריב, וכמו דפריך הש"ס בפ' האשה רבה גבי דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה, דמה"ת הציץ מרצה על טומאת הדם ומדרבנן לא מרצי ופריך הש"ס וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, ומביא שם בשטמ"ק תירוץ א' בשם הר"י ותירוץ ב' בשם הר"ר מנוח, ושני התירוצים הוא בדרך רחוק מאד. יעו"ש. ובאמת לק"מ לענ"ד וכמו דמפורש ברש"י כאן דמה שאינו ראוי להקריב מדרבנן הוי דחוי מה"ת ונעשה פסול מה"ת וכמש"כ, אבל שם ביבמות פריך שפיר כיון דקיי"ל דהציץ מרצה על דם שנטמא בין בשוגג ובין במזיד, בע"כ הכי קים להו דלענין דחוי ג"כ שאני מה שאינו ראוי להקריב מחמת טומאה משאר פסולים דאל"כ איך הציץ מרצה על הדם הא כבר נפסל מחמת דין דחוי בקדשים ועל שאר פסולים אין הציץ מרצה, אלא ודאי הכי קים להו מעיקר ההלכה שהציץ מרצה על הטומאות, דלא חשבה תורה כדחוי מה שאסור להקריב מחמת טומאה, אבל עכ"פ אחר שהקריב מ"מ הציץ מרצה, ורבנן אמרו במזיד לא הירצה, דמה"ת הוא פטור מקרבן אחר, ורבנן אמרו להביא קרבן אחר שהוא חולין מן התורה שפיר פריך הש"ס וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, העולה לנו מזה דבקדשים ודאי דלא מהני הכרה להחשיבו כראוי להקרבה למפרע, דכיון דבעינן ראוי להקרבה בפועל, וכל היכא שאנו דנים לומר למפרע, הוא רק דעכשי' הדין כן לומר שהי' ראוי להיות כן למפרע אבל בפועל לא הי' כן למפרע. וזה פשוט:

ומצאתי בפמ"ג בסי' ק"ט במ"ז סק"ד אחר שהביא שם פסק הרמ"א דבמקום הפסד מותר ביבש שנתבשל אחר שנודע התערובות כתב וז"ל, שאלה יבש ביבש ברובא במינו ונודע התערובות ונתבשל כך, בה"מ, ואח"כ הוכר האיסור בקדירה מהו, תשובה דבר זה מתורת רבינו המובהק ז"ל בשו"ת ח"צ סי' כ"א נוכל ללמוד דבר זה, וז"ל שם במה שרצה חכם א' לומר בא"א שניסת במשאל"ס, והולידה ובא בעלה שאין הולד ממזר מה"ת וכתב הח"צ דודאי הוי ממזר, ומה שהביא ראי' מיבש שבטל והכירו אח"כ באיסור, התערובות שמקודם מותר, זה לא ידעתי מנין לן ובעיני פשוט לאיסור,