שערי ישר חלק א רה

והרוב הוא לא משום חסרון הכרה ותורת ספק, אלא דבאכילה זו איכא מיעוט מאיסור זה ורוב מאיסור אחר ונמצא דגם במציאות האמתית איכא כאן רוב ומיעוט, ובכה"ג נמי אמרינן דאמרה תורה אחרי רבים להטות דהרוב מחדש דין על המיעוט, אף שמחמת חסרון ידיעה נשאר ספק אין זה מגרע כח הדין של אחרי רבים להטות, אבל כשאנו דנים קודם אכילתו וגם אינם נבללים יחד, דבמציאות ליכא שום התנגדות זל"ז, רק חסרון הכרה גורם לנו דין ספק על החתיכות, וזה עיקר ההתנגדות בין המיעוט והרוב אז לא שייך ביטול ברוב אלא היכא שע"י הביטול לא יהי' עוד ההתנגדות הזאת כגון בכל תערובות חד בתרי, אבל בגדולה וקטנה שהגדולה לעולם תהי' בספק ליכא תורת ביטול, דלא עדיף דין המיעוט מן הרוב, וכמו שהרוב הוא בספק כ"כ המיעוט יהי' בספק. כנלענ"ד:

ולפי"ז נראה לי דגם לפימש"כ בש"א פ"א לפרש דברי הרשב"א הנ"ל בדרך אחר והוא דכל ענין הספיקות הוא שאנו מסופקים על שני צדדים ודאים, היינו דבמציאות איכא צד אחד ודאי, והכא בגדולה וקטנה ליכא במציאות דין ביטול כלל וקמי שמיא גליא, וליכא תערובות, אלא כיון דליכא על החתיכות סימנים להכירם שזה גורם העדר הידיעה לבני אדם להכירם, י"ל דחל דין ביטול גם במציאות, אבל כיון דלא יצויר בשום פנים שיהי' חל דין ביטול ודאי לשום אדם דאם יודע איזו האסורה הרי הוכר האיסור וכל דין שאי אפשר שע"י. ידיעה יהי' דין ודאי אינו דין זהו תו"ד שם ולפימש"כ בזה י"ל דכל זה הוא רק בתערובות יבש ביבש, אבל בתערובות לח בלח דאי אפשר להפרידם זמ"ז, מלבד דהתם לא שייך טעם זה, דהרי התם אם יודע שהרוב הוא היתר חל תורת ביטול ודאי ומשו"ה כשמסופק היא ספק ככל ספיקות, הנה בלא"ה בתערובות לח שהדבר משתנה בעצם מה שהם בחיבור יחד המיעוט והרוב משתנה דין המיעוט מקרא דאחרי רבים להטות, ולפי"ז יתישבו דברי הגרע"א בסי' ק"ה דלא יסתרו דברי' מדברי הש"ך בסי' ס"ו שהנחנו שם בצ"ע, דהגרע"א החליט עפ"י הרשב"א הנ"ל לענין מליחה אם יש ספק כמה חתיכות נגעו, אם יש להתיר כ"א שמא לא נגעה ואת"ל נגעה שמא איכא רוב דלא נגעו, דכיון דהוי ספק רוב וספק רוב אינו רוב כלל. יעו"ש. והש"ך ביו"ד סי' ס"ו לענין ביצה אסורה ומותרת שערבן יחד התיר בתערובות חד בחד אם אינו ידוע איזו גדולה משום ס"ס שמא אינו אסור כלל ושמא המותרת היא הגדולה. יעו"ש. ולפי"ז דברי שניהם קימים דהש"ך מיירי בשני ביצים מטורפות שהוא לח בלח, והגרע"א מיירי ביבש ביבש שאם נגעו אין ידוע איזה מהן נגעה, אבל כ"ז אם נפרש דברי הרשב"א כמש"כ כאן, אבל לפימש"כ שם בש"א אין מקום לדברי הגרע"א. ועכ"פ נראה לי דמדברי הגרע"א מוכח דאיכא חילוק בין יבש ללח, דאל"כ נסתרים דברי' מהגמ' דפיגול ונותר הנ"ל, דלפירש"י ותוס' שהבאנו מפורש דספק רוב הוי ספק. ואף דלפי"ז הי' לנו לומר דבלח בלח חל תורת ביטול גם קודם ידיעת התערובות כיון דהוי התנגדות בעצמות הדבר, אבל כיון דמוכח בפירוש מהראשונים ז"ל הובא במרדכי פ' הגוזל קמא דאין חילוק בין לח ליבש לענין זה דמתרצי הרשב"ם והראב"ן וריב"א ז"ל דהא דלא אמרינן במעביר בעציץ נקוב בכרם שהוסיף מאתים קמא קמא בטל כמו במערה יין נסך בפ' בתרא דע"ז, דהתם נודע בינתיים ובעציץ נקוב לא נודע יעו"ש. עלינו לחלק דאף שגם קודם הידיעה נעשה ערבות והשתנות, אבל השנוי הזה הוא רק העדר יכולת ההשתמשות דאינו יכול להשתמש בהיתר מחמת שפוגע באיסור, וענין זה מתחדש למעשה רק משעת הידיעה, ואף שבארנו לעיל בש"א פ"י לענין נזקי ממון דמדמע חייב מחמת העדר יכולת זו, ומוכח לפי"ז דחשבינן כמופסד גם קודם הידיעה, דהרי פטרינן שוגג כדי שיודיעו, הוא מטעם דאם יאכל יפגע באיסור, וכל כה"ג הוי נזק ודאי כמו שיערב בתוכן דברים של סמים המזיקים לאדם, אבל לדין של אחרי רבים להטות כ"ז שלא נודע לא שייך ענין זה כיון דאין המיעוט אוסר את הרוב בעצם, ורק משעת הידיעה נעשה איסור שאסור לאכול הכל מחמת המיעוט ומשו"ה לא חל הביטול רק אחר הידיעה כנלענ"ד:

פרק יג אמנם בעיקר השאלה והתשובה בתשו' הרשב"א לענין אם אכל הקטנה שיפטור מאשם תלוי ע"י ביטול ברוב, קשה טובא כיון שבפשטות כפי הרגיל הוא שלא ידע מהתערובות דאל"ה מזיד הוא, וקודם הידיעה לא חל הביטול והרי אכל ספק חלב, ואף דאפשר לצייר שכבר ידע מהתערובות ושכח, אבל הרי הם דנו על עיקר דין אשם תלוי האמור בגמ' בחתיכה אחת משתי חתיכות, ולא שאלו לצייר מקרה ע"י עובדא, ועכ"פ הי' להרשב"א ז"ל להזכיר ענין זה דגם בשלש חתיכות איכא אשם תלוי אם אכל קודם שנודע התערובות, ולשיטת המ"י והפרמ"ג והגר"ז שנקטו דענין זה שהידיעה מתרת הוא רק מדרבנן ניחא, שהשואל והנשאל בתשו' הרשב"א דינו לענין אשם תלוי מה"ת, אבל לפי"מ שהעלינו לעיל דהעיקר כהפר"ח והש"ך קשה טובא, ונלענ"ד לומר בזה כיון דיסוד זה דהידיעה מתרת לא שמענו מקרא והלמ"ס אלא מסברא למדו חז"ל כמו שבארנו עפ"י דברי הרשב"א דכל היכא שהמיעוט גורם דין ספק על הרוב הרוב מנגד לו ומבטלו, וקודם ידיעת התערובות אין המיעוט גורם שום דין על הרוב ומשו"ה ליכא תורת דין ביטול, ולפי"ז יש לדון כיון דמצינו בכמה ענינים שאם המקרה נוגע למעשה שלאח"כ או לזמן שלאח"כ, אם בזמן ומעשה המתחדשים אח"כ אינו מתחדש עיקר הסבה הגורמת הדין, אז אמרינן שכבר חל הדין למפרע, וזה הוא יסוד גדול בכל הענינים האמורים בגמ' איגלאי מילתא למפרע, כגון מה דאמר אביי דגביית בע"ח למפרע הוא