שערי ישר חלק א כ

לשונם המובא בשטמ"ק וז"ל:

קפץ אחד מן המנויים וכו' הקשו בתוס' יבטל ברוב ויהיו כולם חייבים במעשר וי"ל דבע"ח חשיבי ולא בטלי, ותימא נכבשינהו עד דניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש וכו' ועי"ל כיון דחזינן דאפילו היכא דיכול לעשורי ממה נפשך פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך האיסור להיתר ע"י בטול ברוב אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי הרא"ש וז"ל הריטב"א וא"ת ואמאי כולם פטורים וכו' אלא ודאי דאפילו תימא דב"ח בעלמא בטילי מדאורייתא הכא לא בטל האי משום דאמר רחמנא העשירי עשירי ודאי ולא עשירי ספק, עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דבריהם מה שייכות ענין זה דעשירי ודאי לבטול ברוב, דבשלמא לענין כל דפריש מרובא פריש י"ל דלא מהני רוב במעשר דבעינן ודאי אבל בביטול דנהפך האיסור להיתר אין כאן ספק כלל, ואין לומר דהיתר של בטול ברוב הוא משום דכל אחד הותר משום כל דפריש ועל ידי זה נהפך מאיסור להיתר וכיון דלא מהני כל דפריש לענין מעשר גם ביטול ברוב ליכא, אבל מתשובת הרשב"א שהבאנו בפ"א דשקיל וטרי בשתי חתיכות גדולה וקטנה שתתבטל הקטנה ושם לא שייך כל דפריש מרובא פריש. והנה באמת כל ענין של ביטול ברוב לא נתבאר בש"ס מקור למוד דין זה מן התורה דלכאורה מקרא דאחרי רבים להטות לא ידעינן רק דאזלינן בתר רובא אבל ביטול ברוב היכי רמיזא אכן נ"ל דבדינים המעוט מתבטל מתורת דיין לגמרי וכששנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי או שנגמר הדין עפ"י השנים או דגם הדיין המזכה נעשה כאילו אומר חייב ולקמן יתבאר עוד ענין זה בס"ד. ועפ"ז נ"ל בכוונת הרא"ש לתרץ שתי הקושיות יחד דהא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אינו בירור גמור על מציאות הדבר אלא שכן גזרה תורה שיהי' דין המיעוט שאנו דנים עלי' כאילו הוא מן הרוב היינו שדינו כדין הרוב, והנה בכל האיסורין שהדבר בעצמותו אינו משתנה מחמת התערובות הרי ידוע לנו דבתערובות אלו איכא רוב היתר ודאי וכשאנו אומרים כל דפריש מרובא פריש, דין הנפרש כדין הרוב, אבל לענין מעשר דכל זמן שאינו ברור להמונה את הצאן משתנים הצאן מחיוב לפטור גם באמת אז אם נאמר שיהי' דין הנפרש כדין הרוב לא מהני, דגם הנשארים בכל מקום שהם ג"כ נפטרו מחמת הספק, אף שבאמת הם ראוים להתחייב במעשר אבל התערובות גרם להם שיפטרו גם הם ומשו"ה גם ביטול ברוב לא מהני דליכא בזה מתבטל ומבטל דכולם שווים הם. ולפי"ז י"ל דגם להרא"ש והריטב"א מהני רובא לענין עשירי ודאי דכיון שהתורה עשתה רוב כודאי חשיב עשירי ודאי גם להמונה את הצאן דמן התורה מחויב במעשר ושוב אין ספק אצלו ורק בתערובות אמרו סברתם לחלק בין כל איסורין לדין מעשר דבכל האיסורין שחסרון ידיעת האדם אינו משנה את האיסור וההיתר בעצמותו איכא רוב מעליא גם בתערובות אבל במעשר שמספק גורם לשנות הדין בעצם אז בתערובות ליכא רוב ומיעוט בהתחלקות דיניהם דלדין מעשר כולם שוים לפטור דכולם ספק עשירי הם, דבשלמא אם הי' דין רוב מברר המציאות ממש אז הי' מהני כל דפריש על רוב התערובות לברר על כל אחד מהם שהוא לא עבר כבר ולא נעשה בו מעשה הפוטרו מן המעשר, אבל כיון דדין רוב אינו מברר באמת רק שדין המיעוט כהרוב והכא ליכא דין חיוב על הרוב כנ"ל, אבל אם נבוא להסתפק על כל אחד מהם שמא הוא טריפה דמדין רוב בהמות כשירות הם איכא בכל אחד מהם רוב בלי תקרובות ומדין תורה דינו כודאי מחויב במעשר כודאי אינו טריפה גם לענין מעשר חשוב עשירי ודאי. וכמדומה לי שנתעוררתי זה ע"י תלמיד הישיבה:

ולענין טבח אומן שהקשינו לעיל י"ל דל"ד לנידון זה כלל דאף דרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם וחשיב מה"ת כראוי לשחיטה אבל לענין פשיעה במעשה שחיטתו לא מהני מה שדינו של הטבח כדין מומחה רק אם ידוע לנו שלא פשע בשחיטתו אבל דין כשרותו לשחיטה לא מהני אם באמת יודע בעצמו שאינו בקי בשחיטה ומה שאצלינו הוא חשוב כיודע ודאי עפ"י דין תורה לא נגרע ערך פשיעתו אם הוא יודע האמת וכיון דדין רוב אינו מברר המציאות ושומר מוטל עלי' לברר המציאות וכ"ז שלא בירר חייב לשלם באמת אף אם לא פשע כמש"כ לעיל. משו"ה חייב ולא מועיל לו הרוב. ועפ"ז י"ל גם לפמש"כ הגרע"א זצ"ל דכל היכא דאיתחזק לשאר דינים מהני גם לדין ממון או מעשר אף דלדינים אלו בפרט לא מהני רוב דל"ק מטבח אומן דשם לא מהני הך סברא דאיתחזק, די"ל דהך סברא דאיתחזק לא מהני אלא היכא שהדין שאנו דנים עלי' בא בתולדה מכח התחזקות הדין, כגון לענין קנס דכתיב בתורה ונתן לאבי הנערה אף דאין ידוע לנו שהוא אבי' רק מכח רובא ובממון לא אזלינן בתר רוב, מ"מ כיון דאיתחזק לאב בכלל לענין כללות הדינים שבין אב לבתו יהבינן לי' קנס ג"כ וכן בתינוק הנמצא שכ' בס' הפלאה דכיון דאיתחזק לישראל ע"י דין רוב אז גם לענין נזקין משפטו ככל ישראל, היינו דבכל אלה יש מקום לומר דאף אם במציאות אין הדבר כן אבל אם הוא אב או ישראל עפ"י דין תורה, אב כזה, סגיא לן לענין קנס וישראל כזה דינו כישראל לענין נזקין וכל כה"ג, אבל לענין טבח אומן לא מהני אומן עפ"י דין ואם אינו יודע אומנות השחיטה הוא פושע. וזה נכון ומסתבר ועי' לקמן בש"ג פ"ב מש"כ שם בעיקר הכלל שכתבו בס' הפלאה והגרע"א. יעו"ש:

פרק ו והנה לענין ערלה בחו"ל דקיי"ל ספק מותר דלפ"מ דאמרינן בגמ' קידושין ספק לי ואנא איכול