שערי ישר חלק א יט

דהא רוב לא ודאי הוא לשיטה הנ"ל, אע"כ כיון דדנים עלי' לשאר מילי שאינו טריפה ממילא הוא עשירי ודאי וכן לענין קהל ודאי, יעו"ש שהאריך בזה והעיר שם שמהתוס' ספ"ק דכתובות לא משמע כן. ולדעתי אינו מובן כלל חלוק זה בכאן דבע"כ מיירי דניכר בין שרץ לצפרדע דאל"ה ליכא קבוע מה"ת ורק בשעת נגיעה מסתפק לי' במה נגע ואיך שייך בזה לומר שהוחזק זה לשרץ או לצפרדע והקושיא הדרא לדוכתה. ועפמש"כ י"ל דשיטת הרא"ש והריטב"א לא נאמרה רק לענין ספק עשירי וכיוצא בזה דכיון דרוב אינו בירור גמור כעדים אלא שהתורה אמרה ליזל בתר רובא לפי שמצוי יותר שנכוון אל האמת, אבל כ"ז אם הדבר באמת אינו תלוי בידיעת האדם, ואם כוננו אל האמת נעשה הדבר כהוגן, אבל לענין מעשר דבעינן עשירי ודאי לפ"מ שבארנו שהדבר בעצם תלוי בידיעת הבעלים, וכ"ז שהאדם המעביר תחת השבט מסתפק במנינו אין חל עלי' שם עשירי לא יועיל לנו דין רוב מה שנאמר שכוון אל האמת כיון דרוב לא הוי ברור גמור ועדיין הוא מסתפק והדבר בעצמותו משתנה ע"י העלם ידיעת ודאי ורוב אינו גורם לעשות ידיעה ודאית, וכ"ז לענין עשירי ודאי שהדבר בעצם חלות דינו תלוי בידיעת הבעלים אבל בכל אינך כספק טומאה ברה"ר או ברה"י שהתורה אמרה להתנהג כ"ז שהדין ספק, ברה"ר לטהר וברה"י לטמא, ורוב לענין הנהגה עשתה תורה כודאי ואין זה ספק טומאה אלא ודאי טומאה, דכבר בארנו דגם בספק טומאה ברה"ר אין דין הטומאה ותולדותי' משתנים בעצם ע"י העלם הידיעה או ידיעת הספק דאם נכנס למקדש לאחר שנולד לו ספק טומאה ברה"ר ואח"ז נתברר שבאיסור נכנס ע"י שהלך גם בשביל השני ונכנס פעם שני הבאנו לעיל בפ"ב מגמ' שבועות דמצטרפת הכניסה הראשונה לחייבו בממ"נ יעו"ש, וכיון דעצם הדין כפי שהוא באמת אינו משתנה משו"ה מהני דין רוב כמו בכל התורה כולה דרוב הוי כודאי ומכש"כ לענין ספק ממזר וספק קהל דרוב חשוב כודאי. ומה שמוכיח הגרע"א ז"ל דאיך משכחת עשירי ודאי דילמא טריפה היא אם לא מהני רוב להחשיב עשירי ודאי ובע"כ כיון דנתחזק לשאר דברים שאינה טריפה מהני גם למעשר אף דאפשר שסברתו היא אמת וכמו שכן הוכיח גם בס' הפלאה ספ"ק דכתובות דאל"כ איך משלמין קנס לאב דילמא לאו אבי' היא למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב. יעו"ש. אבל יש לחלק בין רוב כל דפריש מרובא פריש לרובא דליתי' קמן כמו שחילק בש"ש ש"ב פט"ו יעו"ש. עוד י"ל דלענין שמא טריפה מסתבר לומר דמהני סברת הגרע"א דכיון שהוחזק הדבר בכשרות שוב אין האדם מסתפק בכך, ונמצא שאין שום ספק להמונה. ולפ"ז בספק עשירי שנולד אחר כן שלא ידע המונה שלא יהי' בכלל עשירי ודאי ולא ספק ויהי' הדין ככל ספק של תורה. וצ"ע:

ועפ"ז נלענ"ד דאפשר לפרש בהא דפסק בטוש"ע ח"מ סי' ש"ו ססי' ז' בטבח אומן שקלקל דצריך להביא ראי' שהוא מומחה כמ"ש בגמ' ב"ק צ"ט ולא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם עי' ש"ך יו"ד סי' א' סק"ד ובפמ"ג שם שנשאר בצ"ע. ועפמש"כ י"ל דטבח שאני מכל ספק מזיק דחיובו של טבח הוא משום שומר כמבואר בגמ' שם ובחנם הוי כשומר חנם ובשכר הוי כשומר שכר ומשו"ה חייב יותר מאדם המזיק עי' תוס' שם, ובמ"א בארתי ענין השבועה בשומרים שהוא חיוב השלמת שמירתו היינו מלבד הספק שמא פשע בשמירתו ונתחייב כבר לשלם איכא עלי' חיוב שבועה להשלים תנאי השמירה להפיס דעתו של בעה"ב, היינו דשאני שבועה זו מכל ספק חיוב דבשאר ספק חיוב אם יודע בעצמו שאינו חייב הוא פטור באמת ויכול לעשות כל טצדקי להפטר מבי"ד באופנים המותרים, ובשומר אינו כן אף שיודע שלא פשע עדיין הוא חייב מדין תורה או לישבע להפיס את דעתו של בעה"ב או לשלם ועד"ז בארתי במקו"א הסוגיא החמורה בב"מ בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דר"י סבר דיכול לומר משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתך עי' תוס' שם, היינו כל זמן שלא נשבע לא השלים חיובו ויכול לתבוע ממי שירצה כגוזל ובא אחר ואכלו. ואכמ"ל. ולפי"ז חסרון הברור גורם חיוב בעצם מלבד הספק שמא כבר חייב הוא אם פשע בשמירתו וכיון דרוב אינו בירור גמור והיכי שחסרון הבירור גורם הדין לא מהני רוב כמו בעשירי ספק משו"ה גם בשומר לא מהני בירור של רוב דאף דאזלינן בתר רוב לומר דקרוב הדבר שלא פשע, מ"מ כל זמן שלא ברר בראי' עדיין הוא חייב באמת שלא השלים תנאי שמירתו דאחר ששמר כראוי עוד עלי' לברר לפני בעה"ב ששמר כראוי, ובהאי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם עדיין לא השלים ברור זה דרוב חשוב כספק, ולדברינו אם יטעון הטבח שהבעה"ב בעצמו יודע שהוא מומחה ששחט לפני' הרבה פעמים אז יפטור הטבח דלדברי' כבר השלים שבועתו, ואף שבעה"ב מכחישו פטור הטבח כמו בטענת החזרתי ולפ"ד בשומר שא"י לישבע אם חייב לשלם אינו תלוי בכל מחויב שבועה שא"י לישבע. עי' ב"י וש"ך סי' ש"מ, אלא אם א"י לישבע ע"י אונס הרי זה דומה לשאר פרטי השמירה שלא השלים ע"י אונס ופטור, ואם ע"י פשיעה א"י לישבע יתחייב כפושע בעיקר השמירה והוא ענין מחודש בענין שומרים בעזה"י. ואכמ"ל:

אמנם לפי"ז הדרא הקושיא למקומה איך משכחת לענין מעשר עשירי ודאי דמטבח אומן שקלקל מוכח דגם רוב דליתי' קמן לא מהני היכא דבעינן ידיעה וגם מוכח דלא מהני סברת איתחזק דהרי גם בטבח נתחזק הוא למומחה דאם ישחוט אוכלים משחיטתו ואף גם עכשי' לאחר שקלקל לא נתקלקל דין רוב זה דכמה פעמים אפשר שיקרה גם אצל מומחה איזה קלקול בשחיטה כמו שהעיר בזה הגרע"א בחי', ליו"ד ס"א סק"ד. יעו"ש:

ונראה לענ"ד דאפשר לבאר שיטת הראש והריטב"א באופן אחר קצת ונעתיק