שערי ישר חלק א קצז

בש"ך סק"א דמשמע דאם הי' דברים המתבטלים הי' מותר מטעם ביטול ברוב ולא איצטריך לטעמי' דכל דפריש. יעו"ש. וראי' זו איני מכיר הלא גם שם מיירי דמשעה שנודע איכא עדיין רוב היתר ובטל עכשי', ע"כ נראין דברי הש"ך והפר"ח מסתברין דמנ"ל לבדות גזירת חכמים חדשה לומר שהידיעה מתרת:

וביסוד המקור שהביא הרא"ש להוכיח מדברי ר"ש שהידיעה מתרת, לכאורה קשה דהרי בירושלמי שהביא הרא"ש נאמר דר"ש אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרו הרמתה מקדשתה, ולשון זה אינו על היתר הביטול דעל ענין ההיתר הי' ראוי לומר ידיעתה מתירתה, וכן ראיתי בפני משה שהקשה כן על הר"ש והרא"ש. יעו"ש. אבל באמת דברי הר"ש והרא"ש נכונים דכיון דלענין ההיתר שחל ע"י הביטול באחד ומאה שיופקע דין דימוע לא פליגי רבנן ור"ש ולתרווייהו היתר זה נעשה משעת הידיעה, וכמש"כ לעיל בפ"י להוכיח מסאה המורמת שג"כ אינה מדמעת כלום לפי' הרא"ש, אלא דפליגי בהא שהרמה פועלת להפריד ולסלק את כל ענין קדושת תרומה מהתערובות ולהגביל את ערך הקדושה הזאת שיהי' נמצא רק בהסאה המורמת, דלרבנן הגבלה זו חלה רק משעת הרמה ואילך, ומשו"ה סברי דאם נפל לתוך התערובות עוד סאה תרומה נעשית התערובות מדומע דאף שכבר הותר כח הדמע עכשי' חוזר וניעור דבהצטרף הסאה הראשונה ליכא שיעור אחד ומאה וחשיב כהוכר האיסור כיון דדין דימוע לאסור גם את החולין, הרי זה עדיף בכח האוסר יותר מרוב בשאר איסורים, ור"ש סובר שהידיעה מקדשתה, היינו דמשעה שחל ההיתר של ביטול באחד ומאה ונתחדש הדין של הרמה אז חשוב כמורם כאילו נסתלק מזה, דאף שהיא עדיין בתוכה, אבל כיון שיכול להפריש איזה סאה שירצה, ומה שירים תהי' בסאה ההיא קצת הקדושה שתקנו חכמים הרי סאה זו עפ"י תקנת חז"ל מתקדשת ע"י קדושת סאה התרומה שנפלה ראשונה והיא לעולם כניכרת ומובדלת מן התערובות דהרי בידו להפרידה מן התערובות ומשו"ה אינה שיכת כלום להתערובות, כמו אילו הי' מכירה, וכל דבר שאפשר להכיר ולהוציא מן התערובות אינו פועל כלום לא לאיסור ולא להיתר, וזהו שאמר ר"ש ידיעתה מקדשתה שתחול כח הקדושה רק בסאה שתהי' מורמת ותחשב כאילו ניכרת ונפרדת מן התערובות, ונראה דמה"ט ס"ל לראב"ש דמותר לזר גם לאכול קודם הרמה כמו חלת חו"ל שאוכל ואח"כ מפריש, כמו דאיתא במס' שבת ד' קמ"ב, דכל מה שנשאר ויורם אח"כ היא הסאה המיוחדת והמוקדשת ומשו"ה סובר ר"ש דגם אם נפל עוד סאה קודם הרמה אינה מצטרפת עם סאה הראשונה דחשוב כאילו ניכרת ומופרדת מן התערובות, אף שהיא בתוכה, אבל כח הדין של הרמה עושה כאילו אפשר להכירה ולהוציאה, והנה לכאורה הי' מיסתבר לומר דכיון דטעמי' דר"ש הוא לשיטתי' דסובר כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכ"כ כל העומד להרים כמורם דמי כמש"כ הר"ש והרא"ש, וכ"ז שלא נודע התערובות אינו עומד להרים וא"כ קשה מנין לנו לומר דקודם הידיעה לא חל ההיתר, דילמא לכו"ע חל היתר הביטול משעת נפילה, ופליגי רק בדין שהרמה גורמת דלר"ש הידיעה מקדשת דאז עומד להרים, ורבנן סברי שהרמה מקדשת, אבל באמת מוכח משיטת הש"ס ב"ק ד' ע"ו ע"ב דלענין כל העומד לר"ש אין הידיעה מעכבת כלום, דאיתא שם בהא דסובר ר' שמעון בגונב קדשים שחייב באחריותן, וטבחן דחייב בדו"ה דפריך הש"ס שם מכדי שמעינן לי' לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' היא ומשני' ר"ל בשוחט בעלי מומים בחוץ ופריך לר"ל שחיטה מתרת והלא פדי' מתרת, אישתמיטתי' הא דר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי, ובתוס' שם ד"ה והלא פדי' מתרת הקשו מאי פריך הש"ס והלא פדי' מתרת דילמא כשניפדית איירי שהרי יכול לפדותם אחר שחיטה, ותירצו דסתם גניבה מעשי' בסתר וסתמא דמילתא לא נודע שהיא דהקדש עד שנאכלה דתו לא מיפרקא. יעו"ש. והרי משני בגמ' ע"ז משום דכל העומד לפדות כפדוי דמי, הרי מוכח מזה דחסרון ידיעה אינו מגרע לר"ש, אלא כיון שמן הדין ראוי לפדות כפדוי דמי, ושם עוד אינו עומד להודע, דסתמא דמילתא כן הוא שתאכל קודם הידיעה כמש"כ בתוס' ומ"מ חשוב לר"ש כפדוי, דהטעם בזה דלר"ש אינו משום דכל שעומד להיות כן חשוב כאילו כבר נעשה דאיך יתכן לומר כן, הלא חסר עוד המעשה, אלא דלר"ש סגי מה שראוי לזריקה ולפדי' להחשיב לאוכל שראוי לאכילה, ולפי"ז דברי הרא"ש מוכרחים דאם נאמר דהביטול חל מעיקרא קודם הידיעה כבר מתחילת הנפילה הוא עומד להרים וכמורם דמי, ומהראוי להיות דאם נפל עוד סאה קודם הידיעה שלא יצטרפו ג"כ, אלא מוכח דקודם הידיעה לא הותר כלל ע"י ביטול וכ"ז שלא הותר לא חלה המצו' להרים ומשו"ה אם נפלה עוד סאה מצטרפים יחד לאסור, והרא"ש לפי פירושו דר"ש לטעמי' משום דכל העומד לזרוק כמו שמפרש הר"ש מוכיח שפיר דהידיעה גורמת ההיתר, דמר"ש נשמע לרבנן בשאר איסורים דלא בעינן הרמה לכו"ע ההיתר תלוי בידיעה:

ובשיטת הרמב"ם בפי"ג ה' תרומות ה"ו דפסק דאם ידע בראשונה קודם שנפלה השני' דמפריש סאתים ומותר השאר, וכתב בזה"ל הואיל והי' לה לעלות הרי היא כאילו עלתה. עכ"ל. דהב"ש באהע"ז סי' קכ"ד סק"א כתב דמשמע דפוסק כר' שמעון בכל העומד לזרוק וכל העומד לשרוף כזרוק ושרוף דמי, ובביאורי הגר"א שם הביא מכמה הלכות דלא קיי"ל כר"ש בזה והביא ממה דקיי"ל ופסק הרמב"ם בה' שבת פי"ז י"ב דעושין לחי אף מע"ז הטעון שריפה, וביאר הרב המגיד שם דהא דכתותי מיכתת שיעורי' לא מגרע בלחי אף דבעינן שיעור גובה י' טפחים כיון דסגי בקוים מרוחקים זמ"ז לא איכפת לן מה דחשוב ככתות, אבל לר"ש לא מהני לחי מעצי אשירה כיון דכשרוף דמי חשוב כמאן דליתנה