שערי ישר חלק א קצד

נעשה נבילה. והש"ך בסי' צ"ט סקכ"א שכתב על הרא"ש וז"ל, מיהו באשר"י פג"ה משמע להדיא דאפילו ביש ביבש במינו חוזר ונאסר אפילו נודע, אבל הך מתני' דהערלה דוחק ליישב להרא"ש וכמש"כ בספרי, וכתבתי שם דהעיקר כפי' הר"ש פ"ב דערלה משנה ג' דאפי' לרבנן בשאר איסורין ביבש ביבש כל שאין נותן טעם הידיעה גורמת היתר ושוב אין חוזר ונאסר ושאני תרומה דצריכה להרים וכן דעת הראב"ד וכו'. יעו"ש. וכל זה הקשה גם הפר"ח, ולפימש"כ גם להרא"ש פי' המשנה דערלה פ"ב הוא כפי' הר"ש דערלה שבטלה אינה חוזרת לאיסורה ע"י שניתוסף עוד סאה רק עד שתרבה הערלה על ההיתר, ותלי"ת שעזרני לישב דברי הרא"ש ז"ל בדרך נכון:

וכאשר זכינו לישב דברי הראשונים ז"ל מסתירת הפר"ח נאמר דממקום שבא הפר"ח לסתור דברי הראשונים משם מוכח סתירת שיטתו, דהפר"ח העלה דכל היכא דלא אתי למיגע באיסור דאורייתא לעולם לא אמרינן חוזר וניעור, והיינו דתנן סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הר"ז מותרת עד שתרבה תרומה על החולין שאם רבתה תרומה על החולין אסור, וכתב בזה"ל ואף מה"ת אסור דאף ביבש ביבש בעינן רובא מה"ת ובבציר מהכי לא סגי לבטולי כדכתיב אחרי רבים להטות. עכ"ל. וכן כתב במסקנת דברי', כללא דמילתא שבכל איסורין שבתורה שנתבטלו כיון שהותרו הותרו ושוב אין חוזר וניעור לאסור זולת אם נתרבה כ"כ עד דליכא רובא דהיתירא נגד האיסור במין במינו, או דאיכא טעמא במין בשאינו מינו דאז חוזר וניעור ונאסר ולא שאני לן בכל זה בין איסור לח לאיסור יבש וכו' דברים אלו הם מאירים את העינים ודלא כההג"ה (הרמ"א) שלא כון יפה בכל מה שפסק כאן לפי שנמשך אחר סברת הראשונים ז"ל. עכ"ל. וכן לעיל כתב בתוך דברי' בד"ה איברא, ומכל זה יתבאר לך שמ"ש מור"ם בהגה ל"ש נודע בינתיים או לא נודע ליתא ולא נהירא הך פיסקא כלל, שהרי כתבתי שכן פסקו הרמב"ם ורשב"ם וראב"ן וריב"א והמרדכי והרא"ש לחלק בין נודע ללא נודע וכו' והנה לשיטת הפר"ח דכל דאפשר ליגע באיסור דאורייתא לעולם אמרינן חוזר וניעור, הנה אם יתוסף איסור עד מחצה ג"כ חוזר וניעור דבבציר מרובא לא סגי לבטולי כדכתיב אחרי רבים להטות, קשה דלמה קתני במשנה ותוספתא דאינו אסור רק אם רבתה התרומה על החולין וכן בערלה קתני בתוספתא סאה ערלה שנפלה למאתים ידע בה ואח"כ נפלה אחרת הר"ז מותר עד שירבה אסור על המותר דמוכח להדיא דאם ניתוסף עד מחצה על מחצה מותר ורק אם האיסור רבה על המותר אסור, והרי מחצה על מחצה הוא נוגע לאיסור תורה דספיקא דאורייתא באיקבע איסורא איסור תורה הוא גם לאכול אחת מהן ולאכול כולן הוא ודאי איסור מה"ת ומ"מ מותר, וכן דקדק הרמב"ם ז"ל לפרש מה דאמור במשנה עד שתרבה תרומה על החולין בציור החשבון היטב בפי"ג דתרומות ה"ה וז"ל סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הגביהה ונפלה אחרת הרי החולין מותרים עד שתרבה תרומה עליהם) שאם נפלו לתוך המאה חולין מאה סאה ועוד של תרומה סאה אחר סאה נעשה הכל מדומע. עכ"ל הרי מפורש דדוקא אם רבה האיסור על ההיתר אסור ולא משום דנוגע לאיסור של תורה, ולפי"ז נפל כל יסוד הבנין, דהרי ליכא למימר שעיקר הכלל הוא דעד רובא אינו נוגע לשל תורה דהרי גם מחצה נוגע לשל תורה ומ"מ אמרינן דאינו חוזר וניעור, וע"כ אני אומר משה אמת ותורתו אמת שהלך ונמשך אחר סברת הראשונים ז"ל, וכן מה שכתב דלא נהיר לי' פיסקא של הרמ"א במ"ש ל"ש נודע או לא נודע בינתיים אין דברי' מכוונים כלל דהרי מש"כ הרמ"א דל"ש נודע או לא אין כונתו להכריע דאין הידיעה גורמת דין ההיתר, דהרי ציין בסוף דברי' הגהת ש"ד ובהגהת ש"ד סי' ל"ט מפורש שם בראיות דהידיעה גורמת אלא דפסק דאף אם כבר הותר ע"י הידיעה חוזר וניעור כשיטת הרא"ש והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והתוספות, דכבר ביארנו דביבש לכו"ע אם נתרבה האיסור עד שהוא רוב נגד ההיתר לכולי עלמא אסור כמ"ש במשנה ותוספתא דתרומות הנ"ל, אלא דלשיטת הרמב"ן והתוס' הוא מדרבנן ומדאורייתא אמרינן קמא קמא בטיל אפילו כל היום כולו ולהרא"ש הוא מה"ת דחשיב כאילו הוכר ובלח בלח באינו מינו אם נתרבה עד כדי נתינת טעם הוא מה"ת לכל השיטות, מלבד להראב"ד ז"ל וסיעתו שהובא במרדכי ב"ק פ' הגוזל קמא, דלא קיי"ל כוותייהו, ובמין במינו גזרינן אטו אינו מינו כמו בתחילת התערובות, ושיטת הפר"ח והגר"א ז"ל, לענ"ד, מלבד שאינה מוכרחת היא נגד פשטות המשנה והתוספתא, ואינה מסתברת כלל דמ"ש דבתחילת התערובות גזרו אטו אינו מינו ולבסוף לא גזרו, אם לא דנימא משום דלמילתא דלא שכיחא חשבוה חז"ל וכיון דהראשונים ז"ל לא אמרו כן ודאי כן ראוי להורות כמו שפסק הרמ"א וזה ברור, ולענין מה שנסתפקנו לעיל לשיטת הרא"ש אם נעשה אחר הידיעה דבר הראוי להתכבד, הנה כפי שבארנו לשיטת הרא"ש אינו חוזר וניעור רק אם יתחדש ענין שנוכל לומר דחשוב כאילו הוכר האיסור, והנה מה דאמרו רבנן דדבר חשוב אינו בטל נראה דלא עשו חז"ל כאילו הוכר האיסור אלא דחשוב כמחצה על מחצה ולשיטת הרא"ש אינו חוזר וניעור אם אח"כ הוא כמע"מ, וקצת ראי' לזה מהא דאיתא בשו"ע סי' ק"א דאם קצת נתבטל מחשיבותו מותר בממ"נ אם זה היתר ודאי מותר ואם לאו הרי בטל, ואם נאמר דדבר חשוב חשיב כאילו הוכר, קשה דאם זה איסור אין לו רוב לבטל כאן דההיתר חשוב כהוכר, ואינו כמעורב אינו מתיר את האיסור, אבל אם נימא דמה דחשוב הוי כמע"מ ניחא, ומשו"ה לענין זה אם נעשה אח"כ דבר חשוב לכו"ע אינו חוזר וניעור ושפיר פסק בשו"ע סי' ק"א דלאחר שהסירו הנוצות דמותר:

ועוד נראה לי כיון דענין זה אם נעשה אח"כ דבר