שערי ישר חלק א קצב

מלשון הרמב"ם זה מדלא צייר החשבון ברישא רק בסיפא דחזר בו בחיבורו ממ"ש בפי' על המשניות שצייר החשבון שם ברישא, וכתב דאם נפלה בסאה פחות מעט אוסרת, וכאן לא כתב רק סתם לפי חשבון, ע"כ מפרש דכונתו דברישא אינה מדמעת כלום והכל מותר, והמתבונן יראה כמה רחוק הדבר להעמיס כן בדברי', דבמשנה יש מקום לומר דרבנן מבארים דבריהם לומר דלא כר' אליעזר וסמכו דלהלכה נבין מעצמנו, אבל הרמב"ם דכתב לשון ברור להלכה לא יתכן שיכתוב כן, ועוד קשה דגם בסיפא אינו ניחא כמש"כ, ע"כ נלענ"ד אם הרמב"ם חזר בחיבורו מפי' שאמר על המשנה, עלינו לומר שחזר עפ"י הירושלמי שהבאנו למעלה, דלמד מן הירושלמי דהחולין שבמדומע אינן מצטרפין להתיר את חלק התרומה בין ברישא ובין בסיפא, והטעם בזה דכיון שהי' מתחילה סאה שלמה מעורבת בהן חל עליהם הדין שלא יתירו ע"י ביטול את חלק התרומה עד שיורם מזה מן התערובות בכלל סאה שלמה, ומשו"ה ברישא דהורמה הסאה ליתן לכהן דבסאה זו ליכא דבר המתיר את חלק התרומה, דממנה לא יהי' שוב הרמה, נשאר חלק התרומה בלי מתיר דאין כח בחולין אלו להתיר בלי הרמה, והרמב"ם בפי' על המשנה מפרש דחלק התרומה אוסר חולין אחרים עד מאה כפשטות לשון המשנה, וכאן מפרש להלכה כפי האי מ"ד בירושלמי דאוסר אבל לא עד מאה וא"צ רק רוב חולין, וכן בחיבורו סובר דאוסר עד מאה שמצטרפת חלק התרומה לאסור עד מאה, ובסיפא ג"כ הטעם שאין ביד החולין שבמדומע להתיר את חלק התרומה מטעם הנ"ל, והוא כיון דמעיקרא חל הדין שלא יהי' כח ההיתר בחולין אלא להצטרף למאה עד שיורם סאה שלמה מן התערובות, וכיון שנתפרדה החבילה שלוקח חלק מן התערובות, שוב אין כח היתר בחולין אלו, ובזה יובן מה דקשה טובא מאי שנא אם ניתוסף עוד חולין עד שיעור מאה דמצטרף הכל כמו שמפורש במשנה דאם בשוגג מותר ואם נפל חלק מן המדומע לחולין אחרים אין החולין שבמדומע מצטרף לחשבון החולין, ולפימש"כ ניחא דהתם כל התערובות במקומה ואיכא דין הרמה, אבל כאן נתפרדה ובטל מזה דין הרמה וכבר חל הדין שבלא הרמה לא יתירו החולין את התרומה, וזהו הטעם לשיטת הירושלמי דברישא אין החולין אלו מתירים אלא צריך רוב אחר של חולין, וסובר דדין מדמע ליכא עוד בתרומה זו דאינה אוסרת רק עד מאה, וכאן דלעולם איכא יותר ממאה אינה אוסרת עוד את החולין וכל תרומה שאינה אוסרת עד מאה, א"צ מאה להתירה וסגי ברוב ככל איסורין, ולדברינו יש לומר דגם הרא"ש סובר כן כשיטת הירושלמי רק ביאר' את המשנה דלדין דימוע היינו לאסור מאה אין כאן דין דימוע כיון דלעולם איכא מאה, אבל ודאי בעינן חולין אחרים להתיר את חלק התרומה רק שא"צ מאה וסגיא ברוב ככל איסורים. ובירושלמי אמר על מה דאמר שם א"ר לעזר והוא שנפלה למקום מדומע אחר סבר ר' לעזר חולין שלמטה נעשו חרשין, ועי' בפני משה שם היינו דאין החולין אוסרים ומתירים וכמאן דליתנהו דמי יעו"ש:

ועפי"ז נוכל לבוא לעומק דברי רבינו הרא"ש ז"ל דלפי המתבאר מה דאסרו לאכילת זרים קודם הרמה הוא רק לענין זה בלבד, אבל מה דיש דין חדש בתרומה לאסור את כל המדומע שיהי' ענין איסור זה כטבל וסמכו ע"ז על המקרא את מקדשו ממנו שמקדש עד מאה, על דין זה אין דין הרמה מעכב כלום, ואם הי' בתערובות מאה חולין מיד ניתר מן התרומה איסור זה לאסור את המדומע, וזה מוכרח כמש"כ מדין סאה המורמת שאינה מדמעת, והטעם בזה כמש"ש דבאמת י"ל דמה דתרומה צריכה מאה הוא רק לבטל כח דין זה מן חלק התרומה, היינו דמאה חולין מבטלין דין דימוע כלומר דבלא דין ביטול הי' ראוי להיות דאף אם נפלה במאתים דתהא אוסרת החצי ויהי' הדין כחולין מעורבים עם טבל, אבל מחמת דין ביטול אין התרומה אוסרת כלום, אבל עצם איסור של תרומה בטל גם מדרבנן ברוב, ורק כשנפלה בפחות ממאה, דהכל נאסר, ממילא ליכא מי שיבטל את האיסור של תרומה דהרי כל המדומע אסור, ובנפלה למאה דנתבטל דין כח האוסר לאסור את המדומע הי' ראוי ליבטל גם ברוב, רק מה שאסור לזרים הוא מחמת דין הרמה, ולפי"ז בהא דפליגי רבנן ור' שמעון בלא הספיק להגביהה ונפלה אחרת דלרבנן מצטרפין יחד לאסור את המדומע, ולר"ש מותר דכבר הותרה והוא דר"ש לטעמי' דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכ"כ כמורם דמי ולרבנן לא חשיב כמורם, דלכאורה איך שייך כאן לומר כמורם דמי הרי מ"מ הסאה בתוכה ואיכא כאן שתי סאין, ואם נאמר דבכל דוכתא אמרינן חוזר וניעור, אף אם כבר הותר חוזר לאיסורו אם מיתוסף אח"כ איסור ולמה לא תחזור כאן לאיסורה, אבל בע"כ הטעם בזה דכיון דלאחר הרמה אם היתה חוזרת ליפול בזה התערובות לא היתה מצטרפת לדין דימוע, דמזה מוכרח שהוא רק דין התרה, וע"ז שייך לומר כל העומד להרים כמורם דמי, וחשבינן כאילו נסתלקה הראשונה וכמאן דליתא דמי, אבל לרבנן עדיין היא בתוכה ולמד מזה הרא"ש לכל האיסורין המתבטלין אף שכבר הותרו ע"י ביטול, אם ניתוסף אח"כ איסור חוזר וניעור, דהרי גם לרבנן כבר הותרה הסאה תרומה לענין זה שלא יהי' בה עוד דין דימוע כלל, אלא דקודם הרמה היא ככל איסורים דעלמא דמתבטלים ברוב, כמו דמוכח ענין זה מהסאה המורמת, דכיון דדין הרמה שתקנו הוא רק מפני גזל השבט, די בזה שלא יותר לאכול מחמת חלק התרומה, אבל א"צ לחדש שלא יבוטל מזה הכח החדש שהוסיפו חז"ל לאסור את המדומע, וכיון דגם קודם הרמה כבר בטלה לענין זה שלא תהא אוסרת את המדומע, ולמה חוזרת ומצטרפת לרבנן כשנפל עוד סאה תרומה, הוא מטעם חוזר וניעור, ולר"ש דס"ל כמאן דמורם דמי הכל מותר, דרבנן חשבו לאחר הרמה כאילו נסתלק התרומה לגמרי מן התערובות, רק הסאה המורמת יש בה קדושת תרומה, ובמציאות אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, ולא ניטל מן התערובות את חלק התרומה רק אחד ממאה אלא כיון שעיקר דין זה מדבריהם הם אמרו לחשוב ע"י הרמה כאילו