שערי ישר חלק א קצ

ומה שהקשה הפר"ח על שיטתם מהא דמבואר במשנה תרומות דאם נפלה עוד סאה ועוד סאה מותר עד רובו הרי אף דליכא ששים מותר ולא אמרינן חוזר וניעור, נעלם ממנו לפי שעה דברי הרמב"ם בפ' י"ג מה' תרומות ה"ד וז"ל בד"א בדבר שאין דרכו להבלל כגון חטים לחטים או קמח לקמח, אבל דרכו להבלל כגון שמן תרומה לשמן חולין או יין תרומה ליין חולין הולכין אחר הרוב אם רוב תרומה הר"ז מדמע כתרומה ואם רוב חולין הרי הוא כחולין ואינו מדמע אעפ"י שהכל אסורים לזרים עכ"ל. והוא מן הירושלמי, הרי דכל המשניות דאמרו דין דימוע מיירי הכל ביבש ולא בלח דבלח ליכא דין דימוע לדמע לפי חשבון וא"כ ל"ק כלל על שיטתם, ועוד נראה לענ"ד דבתרומה גם בלח במין במינו יהי' גם לשיטתם מותר גם אם יתוסף בכדי נתינת טעם, דהא דאסור מדרבנן בלח עד ס' בין בתחילת התערובות ובין כשנתוסף אח"כ לאחר הביטול גם במינו אטו שאינו מינו הוא שהחמירו חז"ל לגזור אטו שאינו מינו, וענין זה לא שייך בתרומה וערלה דכיון דהתם החמירו חז"ל במין במינו יותר משאינו מינו דבשאינו מינו מותר בששים ובמינו הצריכו מאה בתרומה ומאתים בערלה, לא שייך כ"כ לומר שיעשו חכמים גזירה חדשה על תרומה וערלה במין במינו לענין חוזר וניעור אטו שאינו מינו להצריך שיעור ששים, דרק בשאר איסורים דגזרו על תחילת התערובות בלח בלח שיהי' שוה לשאינו מינו כ"כ הדין לענין חוזר וניעור לא חלקו בדינם, אבל בתרומה דלא שייך ענין זה בתחילת התערובות דהדין עד מאה, אם נאמר לגזור על חוזר וניעור יטעו העולם שתרומה שוה לשאר איסורים לומר דסגי בששים ומשו"ה י"ל דבתרומה ליכא הך גזירה, דשם חמור מין במינו ומתחילת התערובות הי' בזה שיעור מאה ואיך יטעו העולם להתיר בשאינו מינו דמתחילה הותר ע"י ששים, ועכ"פ אין מזה שום סתירה לשיטת כל הני רבוותא:

פרק יא ולבאר שיטת הרא"ש הנ"ל בכללות עלינו להתבונן ראשונה מש"כ לענין דימוע שעפ"י השקפה ראשונה הם מתמיהים מאד דז"ל, וכה"ג אשכחן חילוק באיסור המתבטל בין קודם ידיעה בין לאחר הידיעה בפ"ה דתרומות דתנן סאה של תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר, וקאמר עלה בירושלמי רבי שמעון אומר ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה, פירוש לר"ש אם לא נודע לו מן הראשונה עד שנפלה השני' הי' אסור, אבל השתא דנודע לו, כיון שסופו להרים כמורם דמי כדאשכחן לי' בעלמא דסבירא לי' כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ורבנן אזלי בתר הרמה דלית להו כמורם דמי הילכך מצטרפי יחד כאילו נפלו יחד, אלמא לר"ש כשנודע לו הנפילה הני כמורם והותר הכל, אבל קודם ידיעה לא התיר, ומדרבי שמעון נשמע לרבנן בשאר איסורים דלא בעו הרמה שהידיעה גורמת ההיתר וכו', מיהו אם ניתוסף עלי' איסור עד שנתרבה על ההיתר מצא מין את מינו וניעור וכן הדין בכל האיסורים שנתבטלו, לא מיבעיא מין בשאינו מינו ביותר מששים ואח"כ נתוסף איסור וכו' וגם מין במינו בדבר לח וכו' אע"ג דלא יהיב טעמא כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין בשאינו מינו, אלא אפילו מין במינו בדבר יבש שנתבטל ברוב היתר אפילו מדרבנן ואח"כ ניתוסף איסור מצא מין את מינו וניעור כדתנן בפ"ה דתרומות בההיא דסאה של תרומה שנפלה למאה שהבאנו לעיל, ואף ר"ש שמתיר ר"ש לטעמי' דאית לי' כל העומד למורם כמורם דמי, וכבר נסתלקה הראשונה, אבל בשאר איסורים דלא בעו הרמה מצטרפין יחד לאסור, וליכא למימר דטעמא דרבנן גבי תרומה משום דבעו הרמה הילכך לא נתבטלה הראשונה, אבל בשאר איסורים דלא בעו הרמה נתבטלה הראשונה ותו לא מצטרף לבהדי שני' לאסור, האי ליתא דהרמה אינה אלא מפני גזל השבט אבל אינה אוסרת המדומע הילכך אין חילוק בין מדומע לשאר איסורים ועוד אפילו לקולא אמרינן מצא מין את מינו וניעור וכו' סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר וכו' אלמא חזינן דבכל איסורין אמרינן מצא מין את מינו לעורר אף את ההיתר שכבר נאסרו להתירו, כש"כ לעורר את האיסור שהותר לצרפו עם האיסור השני וירבו על ההיתר ויאסרוהו, והטעם הנכון שבו משום דאף כי נתבטל האיסור ברוב היתר והותר לאכילה אם אח"כ הוכר האיסור מתוך ההיתר פשיטא שאסור לאוכלו וכאשר נתערב בו שוב איסור הכיר מין את מינו וניעור מביטולו וניתוסף עלי' והוי כאילו הוכר האיסור, עכ"ל. ונראה מדברי' דס"ל דגם בשיעורין שהצריכו מאה ומאתים אם נתבטל ואח"כ ניתוסף סאה אחת חוזר וניעור מדהביא ראי' מתרומה, וע"כ תמה עלי' הפר"ח דהרי מפורש במשנה דתרומות דאם הגביה ואח"כ נפלה, הגביה ואח"כ נפלה מותר עד שתתרבה התרומה ובתוספתא איתא כה"ג לענין ערלה דמותר אם נפלה אח"כ לאחר שידע מהראשונה, וכן תמה עלי' ממס' ערלה בהא דתנן שם הערלה מעלה את הערלה יעו"ש שהאריך בזה, ובאמת קשה מיני' ובי' שדברי' סותרים זא"ז תוך כדי דבור, דהרי תחילה כתב להוכיח דהידיעה גורמת ההיתר מהך משנה גופא ואמר דלרבנן הטעם דמה דאסרי בנפילה שני' קודם הרמה דלית להוא כמורם דמי הילכך מצטרפי יחד כאילו נפלו יחד, וכאן מוכיח דאף אם נתבטל והותר חוזר וניעור ואומר דליכא חילוק בין קודם הרמה ולאחר הרמה דהרמה אינה אלא משום גזל השבט, ודברי' מרפסין איגרי:

ע"כ נראה לי ברור דאין כונת הרא"ש דבתרומה ליכא חילוק בין קודם הרמה ולאחר הרמה, אלא דבדין דימוע שהוא מדרבנן דהצריכו אחד ומאה היינו דלא תתבטל התרומה רק ע"י שיעור זה הצריכו כ"כ הרמה מפני גזל השבט ואף שהוא מחמת גזל השבט מ"מ כ"ז שלא הורמה אסור לאכול, ובתוס'