שערי ישר חלק א קפט

להתירם מכח אחרי רבים להטות, אלא ודאי מוכרח הדבר דלא בעינן בכל שעה ושעה שיהי' רוב היתר להחזיק ולהעמיד תמיד בלי הפסק את דין המתיר זה של אחרי רבים להטות, ודי לנו אם פעל המתיר זה בשעה ראשונה להתיר את מיעוט האיסור ושוב לא יופסק היתר זה לעולם, אבל בכ"ז היתר זה הוא מוגבל דהרי אם הוכר האיסור לכו"ע חוזר לאיסורו וכמו דמפורש בירושלמי הביאו הפר"ח בסי' צ"ט וז"ל שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו ואח"כ נתחמצה העיסה זו מותרת ודכוותה תאנה של תרומה שנפלה לתוך ק' הוגבהה אחת מהן ואח"כ הוכרה התרומה תהא מותרת (פי' בתמי') תמן לא הוכר האיסור. ברם הכא הוכר האיסור עכ"ל. והטעם בזה כיון דעיקר ההיתר הוא מפני התערובות לא שייך זה ההיתר רק כ"ז שלא נפסק ענין זה של תערובות, אבל אם הוכר ופסק ענין התערובות לגמרי לא מהני היתר של ביטול ברוב, וכ"ז שלא נחשב כהוכר לא פסק כח ההיתר, וכלל זה הוא לכל השיטות, רק איפליגו אם ע"י הוספת איסור חשוב כהוכר או לא כמו שיבואר בס"ד. שיטתם וטעמיהם:

הפר"ח בסי' צ"ט העמיק הרחיב הענין בכחו הכביר ודחה מהלכה כל שיטות הראשונים הנ"ל וסלל לעצמו דרך חדש לפרש עפ"י המשניות והתוספתא נגד הראשונים ז"ל, ואנחנו עלינו למשכוני נפשנו לתרץ דבריהם הק', ולכן נעתיק בקצרה תמצית השגות הפר"ח, ומה שמצאנו לתרץ ולסתור השגותי' הנה בראשונה החליט הפר"ח יסוד דהיכא שניתוסף איסור עד שביחד רבה האיסור על ההיתר לכו"ע חוזר וניעור והוא מהא דתנן בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הגביהה ונפלה אחרת הרי זה מותר עד שתרבה תרומה על החולין ובתוספתא שם סאה ערלה שנפלה במאתים ידע בה ואח"כ נפלה אחרת הרי זו מותרת עד שירבה אסור על המותר, אלמא דכי ריבה האיסור על ההיתר חוזר וניעור לכו"ע, וכן איתא בירושלמי על משנה הנ"ל אמר ר"י זאת אומרת דבר שהוא בטל דבר תורה מעורר את מינו ליאסר, ובגמ' דילן בפ' הערל ביבמות איתא שם על הא דתנן במשנה פ"ז דמקואות מקוה שיש בה מ' סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר, אמר ר' יוחנן עד רובו אלמא דכי איכא רובא דאיסורא לכו"ע לא אמרינן קמא קמא בטיל אלא חוזר וניעור ואוסר הכל, ועפ"י יסוד זה השיג על הראב"ד ז"ל מדברי עצמו, שהרשב"א הביא בחי' בפגיה"נ בשם הראב"ד בטעמא דטעם כעיקר דאורייתא לפי שכשקבל ההיתר טעם האיסור נעשה הכל איסור שהרי ניכר הוא וידוע בכל ההיתר וטעימתו זו היא הכרתו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו, וע"כ תמה עלי' כיון דאם רבה האיסור על ההיתר חוזר וניעור משום דחשוב כהוכר האיסור, כ"כ ע"י הוספת איסור בשאינו מינו הוכר האיסור ומה לי איסור מחמת רובא או מחמת טעמא, וכן דחה מהלכה שיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל מחמת משנה ותוספתא הנ"ל דכיון דנפלה עוד סאה ועוד סאה הרי ליכא ששים ולשיטתם גם במין במינו עד ס' חוזר וניעור, וכן שיטת הרא"ש ודאי נסתרת ממשנה ותוספתא הנ"ל דמדברי הרא"ש משמע דגם לענין דמוע מדרבנן אמרינן חוזר וניעור ובמשנה ותוספתא מפורש דמותר עד רובו, וכן קשה מהא דמס' ערלה דערלה מעלה את ערלה, וע"כ החליט דעיקר הכלל בזה הוא דכל היכא שמתחילה הי' צריך שיעור זה מן התורה כדי לבטל כמו רוב היתר ביבש ובלח במינו, כ"כ צריך לעולם שיהי' שיעור זה ואם ניתוסף איסור עד שלא נשאר רוב היתר כנגדו חוזר ונאסר מה"ת וכ"כ באינו מינו עד כדי נתינת טעם, אבל היכא שהשיעור הוא מדרבנן כמו מין במינו בלח דצריך ששים רק מדרבנן בכה"ג לא אמרינן חוזר וניעור וכן בשיעור מאה לתרומה ומאתים לערלה וכלאי הכרם ובכל אלה שאינו בא לאיסור של תורה לא אמרינן חוזר וניעור, וכן הסכים הגר"א בביאורו ליו"ד סי' צ"ט:

והנה היסוד הראשון שהחליט הפר"ח דבע"כ גם הראב"ד ז"ל מודה דהיכא דניתוסף איסור עד רובא דחוזר וניעור אינו פשוט כ"כ, דהנה בפ' הערל ד' פ"ב ע"ב בהא דמביא שם הש"ס להוכיח דבדרבנן בעינן רבויא מהא דנתן סאה ונטל סאה כשר במקוה שהי' בה מ' סאה, ואמר רב אסי אר"י עד רובו אלמא דגם בדרבנן בעינן רבויא, הקשו בתוס' הא פסול דמי פירות הוא מה"ת ומה ענין לדרבנן, ותירצו דלמחטין וצנוריות דמדאורייתא לא בעינן מ' סאה הי' סגי מחצה על מחצה היינו שלא יהי' רוב מי פירות, והא דבעינן רוב מים הוא מדרבנן, ועוד י"ל דמדאורייתא קמא קמא בטיל ואפי"ה בעינן רובא לכך פריך שפיר. עכ"ל. וכן כתב הריטב"א בשם הרמב"ן וז"ל וק"ל כיון דמתני' במי פירות היא מאי פריך מינה דההוא פסול דאורייתא הוא דמדאורייתא מיא בעיא למקוה, וי"ל דכ"ז שלא שינו מראה פסול דרבנן הוא ומדאורייתא אפילו כל היום כולו כשר דקמא קמא בטיל ורבנן הוא דאחמירו ובעיא רובא בהכשירא, כן תירץ הרמב"ן ז"ל ובתוספות. עכ"ל. וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי' שם ליבמות בשם הרמב"ן ז"ל, ומפורש דשיטת תוס', הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א ז"ל דמה"ת אף אם ניתוסף מן הפסול יותר מרוב על הכשר אמרינן קמא קמא בטיל ולא אמרינן חוזר וניעור וכן מוכח להדיא מדברי תוס' ב"ק ד' ק' שהקשו מגמ' שבת פ' במה אשה מהא דשמואל עביד לבנתי' מקוואות בימי ניסן וכו' שמא ירבו נוטפים על הזוחלים, ומתרצי דהתם הוא שמא ירבו בלי הפסק דבכה"ג לא אמרינן קמא קמא בטיל, וכן מכל מה שהביאו שם מכמה מקומות בש"ס יעו"ש. ומכל הני ראשונים ז"ל ודאי דלא נעלם ח"ו משנה ותוספתא דתרומות הנ"ל דמפורש להדיא דברבו תרומה על החולין אסור, אלא דמפרשי דאיסור זה הוא מדרבנן דאסרו היכא דרבו תרומה על החולין וזה דוקא במאכלות אסורות ואין ללמוד מזה לשאר ענינים, ועד"ז מתרצי התוס' מכל מקומות הש"ס כל ענין וענין אדוכתי', ובמקוה מצאו שהחמירו חז"ל שיהי' דוקא רוב מים כשרים והחמירו שם יותר מבתרומה וערלה, דשם מוכח דבמחצה על מחצה מותר: