שערי ישר חלק א קפח

אטו אינו מינו, אבל בתרומה וערלה דלאו משום גזירה הוא אמרינן קמא קמא בטיל, והנה לשיטת הרא"ש דסובר דלעולם בעינן כח המתיר ומה"ט סובר דגם בתרומה וערלה לא אמרינן קמא קמא בטיל מ"מ סובר דיבש ביבש דנעשה אח"כ לח לא נשתנה דינו כיון דלא ניתוסף איסור ולא נעשה שום שנוי בתערובות אי אפשר שדבר המותר יחזור לאיסור, אבל במין בשאינו מינו אם נתבטל אח"כ י"ל דגם הרא"ש מודה דחשיב כהוכר האיסור, כיון דעכשי' טועם את טעם האיסור בתוך ההיתר דהוא איסור בפני עצמו מחמת טעם כעיקר משו"ה אף דחתיכת האיסור הותרה מחמת דין ביטול ברוב, אבל כשהוא נותן טעם בהיתר מתחדש האיסור דהטעם הוא איסור בפני עצמו, ועל הטעם ליכא ביטול ברוב שאינו בתערובות, ומה דשאני יבש ביבש באינו מינו מלח אף דביבש ג"כ מרגיש את טעם האיסור, הוא דשם אין הטעם נפרד מעצם החתיכה, והותר עם החתיכה כיון שהוא בתערובות שהאוכלו אינו יודע אם טעם זה הוא מהחתיכה האסורה או מהמותרת, אבל לאחר הבישול שנפרד הטעם מן החתיכה האסורה ונתפשט בתוך ההיתר, הוא עצם נפרד שצריך להתירו ואין לו היתר דאינו מעורב כלל שטועמו בפני עצמו. ועפימש"כ הי' נראה דגם לענין חתיכה הראוי' להתכבד, אם נעשית אח"כ לחתיכה הראוי' להתכבד לשיטת הרא"ש הי' חוזר ונאסר, ועי' ש"ך סי' ק"א סק"ח שכתב וז"ל ואעפ"י שלאחר שנתערבה הסירו הנוצה מ"מ כיון דבתחילת התערובות נתבטל אין חוזר וניעור. סמ"ק. עכ"ל. וכן בביאור הגר"א שם הראה מקור לדין זה בסי' צ"ט וכמו שהעלה שם דהיכא שהאיסור רק מדרבנן לא אמרינן חוזר וניעור, דלפי"ז להרא"ש דסובר דגם לענין דימוע דרבנן ג"כ חוזר וניעור, נראה דגם לענין חהר"ל אמרינן חוזר וניעור, כן נראה לכאורה, אבל לפי"ז מהראוי לאסור לאכול כולן יחד או לבשלן:

והרא"ש הביא ראי' לשיטתו וז"ל, ועוד דאפילו לקולא אמרינן מצא מין את מינו וניעור, דתנן בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירו התרומה ואסור, ואם ידוע שהחיטין של חולין יפות משל תרומה מותר, פירוש משום דשל חולין הותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן אחד ומאה ואעפ"י דמעיקרא נאסרו וחזרו והותירו בטחינה, מצא הניתותר את מינו הנאסר וניעור מאיסורו מצטרף עמו והותר הכל, כש"כ שהאיסור מצא מין את מינו המותר וניעור מהיתירו ומצטרף עמו ואוסרין את ההיתר, עכ"ל. וביש"ש פ' גיה"נ סי' נ"ז כתב ע"ז וז"ל וראי' של הבל היא דהתם נתערב ביבש מ"ה לא שייך נעשה נבילה אבל דבר לח המתערב בנ"ט ונאסר שוב אין לו היתר, ועוד ל"ד לגמרי להנידון, התם כשנתרבו החולין אחר הטחינה איגלאי למפרע שרוב הי' בחולין אלא שהי' נעלם ממנו שעדיין לא ידענו ובסוף איגלאי מילתא שלא נאסר מעולם עכ"ל וכל דברי' במחכ"ת אמנם מוכרחים דמה שכתב דביבש לא שייך חנ"נ אינו ענין לזה דבדימוע גם לשיטת הר"ר אפרים הכל נאסר דמה"ט פטור דימוע מחלה, וכמש"כ בתוס' במס' נדה ד' מ"ז ע"א דרבנן אסרוהו ועשאוהו כאילו הי' הכל תרומה. עיי"ש. ומ"מ אף שנאסר מעיקרא חוזר להיתר אם ניתוסף אח"ז, ומה שחשבו להרא"ש לטועה ח"ו דאם הותירו החולין, מעולם לא נאסר דאיגלאי למפרע שהחולין הי' בשיעור ק"א, לא עיין בזה כלום דמה שהותירו החולין היינו דהם יפות ובהם קמח יותר מהחטים הרעות דברעות איכא סובין יותר, ואמר בירושלמי ע"ז דטינופת של תרומה אינה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין, והובא בר"ש שם ובפי' הרמב"ם, ם, וכ"ז הוא לאחר שנפרד המורסן מן הקמח והוי טנופת, אבל בשעה שהי' חטים הכל תרומה הוא והי' פחות מק"א ונאסר, רק אח"כ כשטחנן אז טנופת התרומה אין מצטרפת לאסור ואיכא ק"א וחוזר להיתר, וכן מוכח להדיא שם בירושלמי ה"ג וזה לשונו תני אף טוחן הוא בתחילה ומתיר, מתני' דר' יוסי, דר"י אומר אף מתכון וילקוט ויעלה באחד ומאתים וכו' על דעתי' דר' יוסי טוחן ומתיר על דעתי' דרבנן אינו טוחן ומתיר. עכ"ל. ואם נאמר דאם הותירו החולין אח"כ איגלאי למפרע דמעולם לא נאסר וכבר נתבטל לא שייך בזה מבטל איסור דהטחינה מבררת את השיעור, היתכן דיהי' אסור למדוד כדי לברר שכבר יש בזה שיעור כדי לבטל ודברי הרא"ש נכונים בלי גמגום כלל, ושפיר למד בק"ו מהיתר לאיסור, דכיון דמצינו דאף היכא שמתחילה נאסר הכל מ"מ אם נתחדש אח"כ שנחסר שיעור האוסר שעי"ז איכא שיעור בהיתר כדי לבטלו אמרינן חוזר וניעור מכש"כ לחומרא היכא דהי' מתחילה שיעור הביטול ואח"כ נחסר השיעור ע"י שניתוסף איסור דאמרינן חוזר וניעור, אכן אם נאמר לעשות ק"ו זה לענין חתיכה הראוי' להתכבד, דכיון דאם נתבטל אח"כ חשיבותן כמו נפלו ונתפצעו חוזר להיתר, מכש"כ אם נעשה אח"כ ראוי' להתכבד דחוזר לאיסור, ע"ז יש להשיב תשובת היש"ש דהתם מתחילה לא נתחדש שום דין וכ"א קם אדינו האיסור לא נתבטל אבל רוב המותר נשאר בהיתירו דלא נעשה נבילה, ומשו"ה הוי עכשי' כתחילת דין נפילה וכיון דעכשי' אינה ראוי' להתכבד בטיל, אבל להיפוך כיון דכבר הותר האיסור אינו חוזר לאיסורו אם נעשה אח"כ חה"ל. ומפסקי השו"ע והרמ"א בסי' ק"א סעי' ג' דפסקו להלכה דתרנגולת בנוצתה וכבש בעורו בטל ואינו חוזר ונאסר לכשיסירו הנוצה והעור ובסי' צ"ט נקטו להלכה כהרא"ש דלעולם חוזר וניעור אם ניתוסף איסור בין במינו ובין בשאינו מינו, ובע"כ עלינו לחלק בין ניתוסף ובין שנוי אחר:

והנה אם נאמר דכיון דסבה האוסרת לא פסקה מדבר האסור, בעינן כ"כ שיהי' לעולם קים ועומד כח המתיר קשה בעיקר ההיתר של ביטול ברוב כשאוכלם בזאח"ז, איך מותר לאכול את השתים האחרונות, הלא עכשי' ליכא רוב היתר: