שערי ישר חלק א קפז

מצינו בשאר האיסורין דוגמתו, וזה עפ"י הדרך שהוקשה להרא"ש שהבאנו, לעיל בפ"ז דלא מצינו דבר המותר לאוכלו שיהא צירו אסור, ומחמת זה החליט הרא"ש להתירו אף אם בשלן אח"ז אף דאח"כ איכא למיגזר אטו אינו מינו, וכמו שהקשה ע"ז בס' יש"ש בפ' גיה"נ סי' מ"ז מה מהני סברת הרא"ש בזה הלא סוף סוף איכא למיגזר אטו שאינו מינו, אבל הרא"ש ז"ל לא חש לקושיא זו, דמשום שלא יהא דין חכמים כחוכא ראוי להם להשוות מדותיהם עפ"י כללי הדין ומשו"ה החליט דכיון דהתירו יבש ביבש ועשאוהו כדבר המותר אף מדבריהם, בע"כ גם פליטתו מותר, והרשב"א ז"ל מצא פיתרא לדין זה, והוא לומר דמחמת שגזרו בלח אטו מינו בע"כ עלינו לומר דגם קודם שנתבשל לא עשאוהו כדבר המותר לומר שנהפך האיסור להיתר, אלא מפני שאוכל כל אחת בפ"ע אני אומר לא זהו האיסור, היינו שהתירו לאכול כ"א בספק איסור בתערובות שהרוב הוא היתר, ורק לאכול את הודאי איסור הצריכו ששים, ובזה יהי' דברי חכמים קימים שלא יהי' דין חכמים כדבר והפוכו, אבל עיקר טעמם הוא שגזרו אטו אינו מינו שלא יתיר העולם איסור דאורייתא ומה שהתיר הרשב"א כשבשל בשתי קדירות אף דהתם איכא למיגזר אטו שאינו מינו דהתם יהי' ספק של תורה, הוא ג"כ עד"ז כיון שהתירו לאכול את הספק היכא דאיכא רוב אי אפשר לומר כשבשל מקצתן בזה ומקצתן בזה שיהי' אסור, ובאופן זה התיר הרשב"א יותר מן הרא"ש, דלהרא"ש בכה"ג אסור אם לא נודע התערובות קודם שבישל ולהרשב"א מותר כמש"כ הב"ח בסי' ק"ט, ומה"ט פסק בשו"ע דלהרשב"א ז"ל אסור לאכול שלשתם יחד, דמדרבנן לא נהפך להיתר, ועד"ז יש לכון דברי הגר"א ז"ל, ומה שציין לדמות לשני שבילין הוא רק לדמיון בעלמא דהרי שם לא הותר רק בשני בני אדם וכאן מותר לאדם אחד לאכול בזאח"ז, ולפי"ז כיון דבעיקר היסוד שהצריכו חז"ל בתערובות לח בלח ששים הוא משום גזירה אטו שאינו מינו דיהיב טעמא, נראה פשוט דבאיסורין דלא שייך טעם כמו באיסור כלאים או אפר מוקצה בטיל ברובא, ובפמ"ג בפתיחה שם לה' תערובות חלק ג' פ"ג הביא דברי המג"א סי' תצ"ח סקכ"ח שכתב בתערובות אפר מוקצה ברוב אפר היתר דבטל ברוב אף דקמח. בקמח מיקרי לח מ"מ הואיל ועיקר איסורו מדבריהם בטל, ותמה על דברי' מה ענין זה לדברים ששייך בהם נתינת טעם דשם גזרו אטו אינו מינו, וכן תמה ע"ז בגליון רע"א שם באו"ח, ובפמ"ג כתב אח"כ לתרץ דברי' וז"ל שוב ראיתי שמ"ש המג"א בסי' תצ"ח אתיין כפשוטו דבסי' ק"ט פסק המחבר כהרשב"א דלאכלן יחד אסור להר"ב בסי' ב' דוקא במקום הפסד מתיר כהרא"ש א"כ בלח שמתערב יפה א"צ לטעם שכנגדו בא"מ יהיב טעמא אלא הטעם פשוט דבלח שנבלל יפה הוי כאוכל כולו ביחד עכ"ל. וזה עפ"י דרכו בשיטת הרשב"א כנ"ל וזה דבר רחוק וזר, ובבכורות ד' כ"ג כתבו בתוס' בד"ה הנך וז"ל הנך מיעוטא דמיא בטילן להו ברובא ולא דמי לשאר איסורין שהם בנותן טעם דלא איתרבי טעם כעיקר לענין טומאה, וכן נבילה בטלה בשחוטה לענין טומאה אפי' חזר ונתבשל הכל ביחד, עכ"ל. ואם נאמר דהרשב"א חולק על שיטת התוס' וסובר דגם בתערובות דלא שייך בהם נתינת טעם כמו מוקצה כלאים וטומאה גזרו חכמים להצריך ששים, הי' מביא דברי התוס' והי' סותר דבריהם, ומדברי' מוכח היפוך זה שהרי הסכים לדברי הבדק הבית, ובס' בדק הבית כתב להדיא דרק בדברים ששייך בהם נתינת טעם גזרו. והנה לפי"ז מוכח דהרשב"א ז"ל לא סבירא לי' להאי כללא דהיכא דמשמש בודאי איסור ליכא דין ביטול ברוב, ולא הביא כלל האי ענינא האמור בגמ' בכורות לענין טומאת משא, ונראה דמפרש דענין זה נאמר בגמ' רק לענין טומאה לחוד דטומאה כמאן דאיתא דמיא דטומאה אינה בטלה ברוב כמש"כ לעיל. אח"ז מצאתי בחי' הרשב"א יבמות ד' פ"ב שחתר שם ענין זה לדין מקוה:

פרק י ולענין תערובות מין בשאינו מינו יבש ביבש דבטל מה"ת ומדרבנן צריך ששים שמא יבשלנו, וכשמבשלן, יחד חוזר לאיסור מה"ת משום דטעמא לא בטיל דטעם כעיקר, וכתבו המפרשים דהוא משום דהוי כהמוכר האיסור כמש"כ בש"ך סי' צ"ט סקכ"א, וביש"ש פ' גיה"נ סי' מ"ז כתב ע"ז דאם כבר הותר מה"ת שוב אין שייך בו חוזר וניעור בלא נתרבה איסור דהרי הכל היתר הוא מאחר שכבר נתבטל וכמש"כ הרא"ש לענין לאכול הכל ביחד, דהי' ראוי להיות אסור כמו בטומאת משא, אלא כיון שהותר לאכול כ"א בפני עצמה ונהפך להיתר שוב אי"א שיאסור אם לא שיתוסף עלי' איסור דאז הוי כהוכר האיסור, והנה לענין דין חוזר וניעור מצינו שלש שיטות בזה, דעת הראב"ד ז"ל דאף מין בשאינו מינו אף אם ניתוסף אח"כ מן האיסור עד כדי נתינת טעם אינו חוזר וניעור והאיסור הבטל עוד מצטרף לבטל, והרמב"ן והרשב"א ז"ל הסכימו עמו דבכל דוכתא לא אמרינן חוזר וניעור רק היכא דנתרבה עד כדי נתינת טעם חוזר וניעור, ובמין במינו גזרינן אטו אינו מינו, הובא דבריהם בתורת הבית ב"ד שער ב', וכן הוא שיטת תוס' ב"ק ד' ק', ושיטת הרא"ש דלעולם אם נתוסף איסור חוזר וניעור, בין בשיעורי תורה ובין בשיעורי דרבנן, ובענין זה מחמיר הרא"ש והרשב"א מקיל, ונראה לכאורה דהרא"ש סובר דכח המתיר של אחרי רבים להטות לא מהני רק כל זמן דאיכא כח מתיר זה ואם נתרבה איסור דעכשי' ליכא כח המתיר, חזר לאיסורי', כמו בהוכר האיסור, והראב"ד סובר דמתיר זה מועיל על זמן שהוא בתערובות וכל זמן שלא הוכר לגמרי לא פסק כח המתיר מזה, והתוס' והרמב"ן והרשב"א סברי דכל היכא דיהיב טעמא חשיב כהוכר ובמין במינו גזרינן