שערי ישר חלק א קפו

חדשים שאין בהם בליעה לא שייך ביטול, דבעצמות הכלים לא שייך איסור והיתר כלל:

פרק ט ובעיקר דינו של הרא"ש שכתב להתיר יבש ביבש כשנתבטל ברוב לאכול הכל ביחד חולק הרשב"א ז"ל בתו"ה שער א' בית ד' וז"ל וכל יבש ביבש באיסורין דעלמא בטלין ברוב, ומסתברא דטעמא דמילתא משום דבדברים הנבללים שאי אפשר להפריד כל החתיכות ולאכול כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה צריך ששים, לפי שבפחות משיעור זה האיסור נטעם ונרגש בכל ואפילו מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו, מ"מ כיון שכנגדו במין ושאינו מינו נרגש, החמירו מדבריהם ואסרוהו, אבל ביבש שיכול לאכול כל חתיכה בפ"ע וכשאוכל זו אני אומר לא זו היא האסורה, וכן בכל אחת ואחת, וכשאוכל האחרונה שבכולן אני אומר דמה שכבר נאכל הי' האיסור וזו של היתר היא ולפיכך אוכל כל אחת בפ"ע ואינו חושש דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול דאורייתא דמדאורייתא חד בתרי בטול, ואפשר לומר בכל אחת שמא עכשי' אינו אוכל את האיסור הקלו בו אף מדבריהם שלא להצריכו ששים כשאר האיסורים, ודוקא לאכול כל אחת בפ"ע, אבל לבשלן יחד אסור, שהרי חזר האיסור להתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר האיסורים הנבללים, ומיהו אפשר שאם בשל מקצתו לצד אחד ומקצתו לצד אחר שהכל מותר, ומן הטעם שכתבתי, שבשעה שאוכל אלו שנתבשלו יחד, אני אומר עכשיו אינו טועם את האיסור שהאיסור שמא בתוך האחרים הוא שנשאר, וכן בשעה שחוזר ואוכל את השאר אני אומר שמא האיסור כבר נאכל ואלו כולן היתר, אבל לערוב את הכל ולאכול אסור. עכ"ל. ובס' בדק הבית להרא"ה ז"ל שם כתב ע"ז וז"ל עוד כתב בטעמא דמילתא דיבש ביבש חד בתרי בטל משום דכיון דליכא טעמא והרי הוא אוכלן אחת אחת על כל אחת ואחת שהוא אוכל אני דן לא זוהי האסורה ובאחרונה אני דן שהאיסור כבר נאכל. ע"כ וזה אינו נכון כלל שהרי עכ"פ אחת מהן הוא אוכל באיסור, אבל הנכון דרובא דאורייתא הוא כל היכא דליכא טעמא וגזירת הכתוב הוא וכיון דכן כל היכא דליכא בליעה כלל אוקמי' אדינא דאורייתא, וכל מין במינו נמי אפי' כל היכא דע"י בישול מדינא דאורייתא בטיל דכל היכא דליכא טעמא מדאורייתא ברובא בטיל, אלא דכיון דע"י בישול דאיכא בליעה, ודכוותה במין ושאינו מינו איכא טעמא אחמור רבנן ובעו ס' והיכא דיבש ביבש אוקמוה רבנן אדאורייתא עכ"ל. והרשב"א ז"ל במשמרת הבית שם כתב ע"ז וז"ל אמר הכותב דברי' במחתרת מצאתים על כל אלה כי כל זה כתב המחבר ונתן בו תבלין והוא גורע ומוסיף עד שנוטל כל תפארתו ממנו ולא ידע כיון דרובה דאורייתא מאי שנא בלול ובלוע מיבש ביבש דבלול ובלוע לא אוקמוה אדאורייתא ויבש ביבש אוקמוה אדאורייתא והמחבר כן כתב וטעמא דמילתא משום וכו' ומעתיק דברי' שבתורת הבית, העתקנו כל דבריהם לברר את שיטתם על נכון כי ראיתי בדברי האחרונים שנתנו מקום להמעיין לטעות, הגר"א ז"ל בביאורו ליו"ד סי' ק"ט שהובא שם שיטת הרשב"א בדברי המחבר שכתב ומותר אדם אחד לאוכלן כל אחת בפני עצמה אבל לא יאכל שלשתם יחד כתב ע"ז הגר"א ז"ל דטעם הביטול דעל כל אחת שאוכל אומר זה הוא ההיתר משא"כ בבת אחת, ועי' תוספות דזבחים ע"ד ד"ה פירש א"נ משום וכו' וכמ"ש בפ"א דפסחים ד' י' ע"א ובפ"ב דכתובות בשני שבילין ד"ה טהור בב"א וכו' מדברי הגר"א אלו משמע דהרשב"א סובר דכשאוכל בב"א ליכא ביטול כלל, ורק ממ"ש לסייע לדין זה מדברי תוס' זבחים ומשני שבילין משמע דגם בב"א אסור רק מדרבנן דגם שם הוא רק מדרבנן. ובפמ"ג בפתיחתו לה' תערובות חלק ג' פ"ה ז"ל ואחר העיון והחקירה נשוב ונאמר כי עדיין יש לדבר בו, והוא דכפי מ"ש הר"ב בהג"ה סי' ק"ט וכן יש לנהוג לכתחילה והוא דעת הרשב"א בתה"א ק"ז ע"ב, ולפי"ז דברים הנבללים לח בלח הוי כאוכל הכל ביחד, וכמש"כ מהר"א כהן אפינט"ל, דלהרשב"א הטעם בלח במינו לאו אטו אינו מינו, אלא דכשאוכל ביחד וכו', ואמנם ראוי לשים לב לסתירת דברי הרשב"א בתה"א התחיל ואמר דביבש אפשר לומר לא זהו האיסור וכו' משמע דלח הוי אוכל ביחד ואח"כ אמר אטו אינו מינו גזרו במינו, אבל המדקדק היטב יראה דה"ק דודאי בס' התירו בלח אף שאוכל ביחד כיון שנאבד טעמו כ"כ מעוצם מיעוטו שיש ס' לא גזרו אבל ברובא גזרו, וז"ש במינו כיון שראוי ליתן טעם באינו מינו. עכ"ל. והנה דעת הפמ"ג לפרש שיטת הרשב"א דמדרבנן לא מהני ביטול ברוב כל היכא שאוכל בודאי את האיסור, רק היכא דאיכא ס' לא גזרו משום דכיון דשיעור האיסור קטן כ"כ לא גזרו, אבל מה מאד דחוק להעמיס דעת זו בדברי הרשב"א, דהלא עיקר חסר מן הספר, דלדברי הפמ"ג א"צ טעם מה שאסור בדברים הנבללים בפחות מס' דשם אסור מפני שאוכל ביחד, ורק מה שמותר בס' כמו מין במינו וכן מין בשאינו מינו צריך טעם הרי עכ"פ אוכל הכל ביחד, וראוי לבאר מפני שהוא מועט כ"כ, ודבר זה לא נזכר בהרשב"א כלום, ולהיפוך הרשב"א מבאר מפני מה אסרו דברים הנבללים בפחות מס', וגם עצם הטעם לומר מפני שהוא שיעור מועט לא גזרו הוא דבר שאין בו טעם, וגם נפלאים דברי הרשב"א במשמרת הבית לפי"ז דמדברי' מוכח להדיא שהוא מסכים עם הבדק הבית דבדבר דליכא בליעה לא שייך למיגזר אטו שאינו מינו, אלא שהוא הוסיף תבלין, ולדברי הפמ"ג לא קרבו דבריהם זה לזה כלל:

וע"כ נלענ"ד דבעיקר היסוד מה שאסרו חכמים בתערובות לח בלח מין במינו בפחות מס' גם הרשב"א סובר כשיטת רבותינו בעלי התוס' דהוא גזירה אטו שאינו מינו, אלא דכיון דכל מה שתקנו רבנן ראוי להיות הדין מקובל ומיוסד עפ"י כללי ההלכות, ואם התירו לאכול התערובות יבש ביבש, ואח"כ כשיבשל תחזור לאיסור זה דבר זר ומרוחק שלא