שערי ישר חלק א קפד

כמו שנתקשו בתוס' דהרי בתערובות הלח כיון שנגע במשהו הרי כאילו נגע בכולה דרק ניצוק וקטפרס אינו חיבור לטומאה, אבל דבר לח שכונס באשבורן הוי חיבור והרי דומה למשא שנושא כאחד, ולהרמב"ם החילוק בין מגע ומשא הוא מטעם אחר, ולפימש"כ י"ל בהא דהקשה במל"מ על דברי המרדכי בפ' הזרוע שכתב וז"ל ובפ"ב דב"ק א"ר יהושע שכבת זרע של זב מטמא במשא לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה וכה"ג אמרינן בפ' מצות חליצה יבמה שרקקה דם חליצתה כשירה, לפי שא"א בלי ציחצוחי רוק) ותימה דבפ' התערובות תניא ר"י בשם ר"ג אומר אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק אבל משמע דלכו"ע דם מבטל רוק וכו', וי"ל בב"ק ויבמות מיירי שהוא בעין וניכר וכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטיל, אי נמי ליכא ביטול ברוב אלא בדבר שהי' ניכר בפ"ע תחילה ואח"כ נתערב, אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב כגון בב"ק וביבמות ליכא למימר דבטיל עכ"ל. והקשה בס' מל"מ בפ"א מה' משכב הלא גמ' ערוכה בפ"ג דבכורות דלא מהני ביטול ברוב לטומאת משא והתם בב"ק בטומאת משא עסקינן, וכן לענין יבמה שרקקה דם כיון דבב"א הוא סוף סוף רקקה רוק ודמיא לטומאת משא, ועפימש"כ י"ל דרבינו משולם שהביא המרדכי מפרש ענין זה של טומאת משא דלא מהני ביטול כמש"כ שהוא מפני דטומאה כמאן דאיתא דמיא, שהטומאה אינה משתנית ע"י ביטול ברוב כמש"כ ועל הדבר המכיל את הטומאה ג"כ לא מהני ביטול, ולהכי י"ל דכ"ז לא שייך אלא בתערובות של נבילה וכיו"ב, אבל בש"ז וציחצוחי זיבה שהטומאה מתחדשת ע"י הראי' של זוב, ואם נאמר שהזיבה מתבטלת בש"ז לא הי' כאן ראי' של זוב ולא באה הזיבה לכלל טומאה מעולם, דעל ענין זה של תיהני ראית זוב ודאי דלא עדיף מדין מגע דמהני ביטול ברוב, כיון שעצמות החפץ גורם הדין וכל היכא שהחפץ גורם הדין הוא ככל תערובות שהרוב מבטל את המיעוט, באופן דלא דמי טומאת משא האמור בב"ק שם לדין טומאת משא האמור בבכורות, ומכש"כ ביבמה שרקקה דם לא שייך כלל לטומאת משא, דלפי מה שכתוב עפ"י דברי הרמב"ם ליתא האי כללא בגמ' בכורות הנ"ל דעל ענין הנעשה בב"א ליכא ביטול ברוב, ומסתייע לשיטה זו עיקר קרא דאחרי רבים להטות דבסנהדרין לעולם הוא בבת אחת ומ"מ מהני הביטול שיתהפך דין של המעוטים לדין הרוב. ונכון הוא בעזה"י:

אמנם לפי"ז יוצא לנו דין מחודש בדין תערובות דבר טמא ברוב של טהור, שהמיעוט טמא מחמת טומאת נגיעה דלא יהני בזה ביטול ברוב אף לטומאת מגע, ולא מהני ביטול ברוב רק בנבילה שנתערבה בשחוטה שטומאת עצמה היא, דלפימש"כ בביאור הרמב"ם בדברי רב חסדא הוא דכיון דעל עצם הטומאה לא מהני ביטול ברוב, אלא דהביטול מהני על הדינים התלוים בהחתיכות שעל ידם מתדבק הטומאה לעצם אחר ע"י מגע, וקאמר רב חסדא דמשו"ה איכא בזה רוב המבטל דחלוק הרוב ומנגד להמיעוט משום דאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה, ומשו"ה מהני הביטול שיתבטל מן הנבילה היינו מבשר הנבילה כח זה להביא טומאה לעצם אחר ע"י מגעו כמו שאפשר להטהר ע"י שתסרח, לפי"ז בדבר שטומאתו ע"י מגע לא שייך ענין זה כלל דגם רוב הטהור אפשר שיטמא ע"י מגע, ואין חילוק בין הרוב להמיעוט אלא רק שזה טמא וזה טהור, וחילוק זה אינו בין החפצים והאוכלים, אלא דבאחד נכנסה טומאה, ובהרוב לא נכנסה הטומאה, ולפי"ז אוכל טמא שנתערב באוכלין טהורים לא מהני ביטול ברוב, ונשאר דין טומאת מגע ע"י המיעוט כמקודם, ואם הוא כדברינו אבל לא נזכר כלום מזה בגמ', והנה מהא דתנן בכמה משניות במס' תרומות פ"ה דתרומה טמאה מתבטלת בחולין טהורים וכן בתרומה טהורה, לא שייך לעניננו כלל, דשם ענין הביטול אינו על דין הטומאה שלא תטמא התערובות במגע, אלא על ענין איסור אכילה מה דתרומה טמאה אסורה באכילה, מהני הביטול של הרוב חולין או תרומה טהורה לבטל את איסור זה וכשאנו דנים על ענין איסור אכילה המתילד ע"י הטומאה הוא כשאר ביטול ברוב בתערובות איסור ברוב היתר, דכל שאנו דנים על דין איסור והיתר שהוא ענין אזהרת התורה, הוא דבר שחל על עצם החפץ, וכשזה אסור וזה מותר הם מחולקין ומשונים זמ"ז וכשמתנגד הרוב עם המיעוט המיעוט מתבטל ונהפך כהרוב, אבל אם נבוא לדין מגע י"ל דאף דבטלה התרומה טמאה לענין איסור אכילה, אבל דין טומאת מגע לא נתבטל בזה, והנה מהא דאמרינן בגמ' בכורות דף כ"ג שם בלוקח ציר מע"ה דאם רובא ציר ומיעוט מים בטלי המים ברוב, ואמר ר"י לא שנו אלא לטבול בהם פתו אבל לקדירה לא, מצא מין את מינו וניעור, דמוכח דבלא חוזר וניעור לא הי' בכח המים הטמאים לטמא מים הטהורים במגע משום דכבר בטלו, הרי דמהני ביטול ברוב גם לטומאה הבאה ע"י מגע, אין מזה ראי' כלום דכיון דבציר לאו בר קבולי טומאה הוא הוא דומה לשחוטה שאי אפשר שתעשה נבילה דמהני ביטול ברוב לדין טומאת מגע:

אבל מצאתי בירושלמי בפ"ה דתרומות ראי' לדברינו, דאיתא שם על הא דתנן במשנה סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים ר"א אומר תעלה ותשרף וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים או קליות או תלוש במי פירות כדי שלא תהא במקום אחד כביצה, אמר שם בגמ' וז"ל חזקי' אמר אפילו חולין ששם לא יאכלו אלא נקודים מפני חלתן, מילתי' אמרה איסור זרות בטלה ואיסור טומאה לא בטיל וכו' ולית הדא פליגא על רבי יוסי בר' חנינא, דאמר ריב"ח נבילה בטלה בשחוטה בטל מגעה והסיטה לא בטל לפי [שאי] אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה, א"ר יוסי תמן אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה, ברם הכא אפשר לחולין להעשות תרומה. עכ"ל. ומפרש הפני משה דשני מאמרים אלו קאי על בבא זו דסאה תרומה טמאה שנפלה לחולין טהורים, דחזקי' אמר דגם החולין יאכלו קליות מפני חלתן דהכביצה תרומה