שערי ישר חלק א קפג

ויורדת נכנסת ויוצאת, שבעה לה טומאה, והרבה כיוצא בזה, מה דלא מצינו לשון זה לענין איסור או פסול, דשם משתמש הש"ס בלשון "חלות", כמו אין איסור "חל" על איסור, ומה"ט יש לדון דשאני דין ביטול לענין טומאה מביטול כל האיסורים, דבכל האיסורים חלות הדין הוא בעצם הדבר, איסור הנבילה הוא משום דלא הי' בה היתר שחיטה, ותמיד נמצא בה הסבה האוסרתה, וכל האיסורים כיוצא בזה כחלב ודם ושאר איסורים, ומשו"ה אף שנתבטל ברוב אם נתחדש אח"כ ענין זה שניתוסף עוד איסור, והופקע כח המתיר של ביטול ברוב חזר לכמו שהי' בתחילה, שהרי גם עכשי' יש בו הסבה האוסרו, אבל מים טמאים או אפילו חתיכה של נבילה הי' מקום לומר דאם הופקעה דין מציאות הטומאה על ידי דין תורה של אחרי רבים להטות, שוב ליכא טומאה עוד בדבר הזה, וכשניתוסף אח"כ עוד ממונו ליכא סבה לחדש בזה שנית את הטומאה, דגם בנבילה שהיא טומאה עצמיית, מ"מ י"ל כיון דסבה הגורמת הטומאה הוא מיתת החי, ואם לא הי' מתטמא בשעת מיתה לא הי' מתחדש אח"כ בחתיכת בשר של הנבילה טומאת נבילה, ומשו"ה אם נפקעה הטומאה, ע"י איזו סבה, מהראוי לומר דלא יתחדש עוד שנית טומאה זו דהרי עכשי' לא מתה, וכן אם נטמא מסבה אחרת, אם נבוא לחדש טומאה מכאן ולהבא, צריך לזה סבה המטמאת, דבכללות ענין הטומאה אחד הוא, ואחר שאמרנו דבטומאת מת וכיוצא בזה הוי טומאה דבר נפרד, כ"כ גם בנבילה נאמר כן, ומשו"ה מוכיח הש"ס כיון דאמרינן חוזר וניעור, דטומאה כמאן דאיתא דמיא דלא פקעה טומאה ע"י ביטול ברוב, ומה"ט נקט הש"ס דנהי דאינו מטמא במגע אבל במשא ליטמא, היינו דעל עצם הטומאה לא מהני ביטול ברוב, דכיון דטומאה הוא כאילו הוא דבר נפרד מן החפץ היינו דבר מציאות דלא הוי רק בגדר דין ככל דיני התורה שהזהירה לענין הנהגה אלא הוא נמצא, ועל ענין של מציאות לא מהני ביטול ברוב, דמ"מ הוא נמצא, דרק דין של אזהרה מתבטל ע"י דין אחר, שאמרה תורה אחרי רבים להטות, אבל המציאות לא תשתנה, אלא א"כ נאמר שאף דאיכא מציאות מ"מ לדין הנהגה יהני תורת ביטול, כמו חלב ודם שבטל הדין לענין הנהגה, אבל באופן זה צריך שיהי' ברוב המבטל ג"כ מציאות של טומאה שלהנהגה אין גורמים דין, ודבר זה לא יצויר, ומשו"ה אין כאן דבר שיבטל את המיעוט, דבהרוב של שחוטה ליכא מציאות של, טומאה רק שלילה ודבר שלילה אין מבטל, דרך אם אנו דנים על החפצים כגון בתערובות חתיכות שהרוב חתיכות משונים בדינם מן המיעוט חתיכות הרוב מבטל את המיעוט, אבל כשאנו דינם על הטומאה עצמה אין כאן רוב כלל, דמה ענין של החתיכות הטהורות להטומאה, והספק בתערובות אלו הוא רק שאין אנו יודעים באיזו חתיכה שורה בה הטומאה, אמנם דין הטומאות תלוי במצב של החפץ איכותו וכמותו וערכי הדינים שעל פיהם אמרה תורה שתהא הטומאה מתקימת בחפץ, והאופנים שיהא בכח הטומאה לפעול על דבר אחר ע"י מגע ומשא ואוהל, ומשו"ה י"ל דפשוט להש"ס דביטול ברוב כגון נבילה בשחוטה מהני לענין מגע, דבמגע מתהוה העתקת הטומאה אל הנוגע ע"י אמצעות גוף החתיכה ואם נשתנה דין של החתיכה ע"י ביטול ברוב שנפקע כח הדין מן החתיכה להוליך את הטומאה הנמצאת בתוכה ע"י אמצעות הנגיעה בה, ומשו"ה אף דלא נפקעה הטומאה ממנה אבל אין לה אמצעיים לטמא את הנוגע בחפץ, אבל כשנושא את החתיכה שבה נמצאת הטומאה אין המתטמא מקבל הטומאה ע"י אמצעות גוף החתיכה אלא דחשבה תורה כנושא את הטומאה עצמה, וכיון דהטומאה עצמה לא נשתנה ע"י בטול ברוב, משו"ה לא מהני ביטול ברוב, לדין טומאת משא כלום, היינו דאם נשא כולן בזאח"ז נטמא ודאי ואם נשא אחת מהן יהי' ספק טומאה, ובין לדין טומאת מגע ובין לדין טומאת משא אין חילוק בין בב"א ובין בזאח"ז דבמגע לעולם טהור ובמשא לעולם טמא, ולפי"ז י"ל דברי הרמב"ם ז"ל עפ"י מה דנקט ממה שהובא בכמה מקומות דברי רב חסדא בלשון זה דנבילה בטלה בשחוטה לפי שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבילה, ונבילה אפשר שתעשה שחוטה מוכח דלאו דוקא אליבא דר' יהודא אמר כן אלא גם אליבא דרבנן וכמש"כ הר"י קורקס שהביא הכסף משנה וסובר הרמב"ם ז"ל דרב חסדא הורה לנו דרך הביטול דמהני לענין טומאה, והוא כיון שהטומאה עצמה אינה מתבטלת, וענין הביטול הוא על הדינים התלוים בדבר המוביל את הטומאה, ומורה לנו רב חסדא דהרוב והמיעוט בזה הוא דכיון דשחוטה משונה דינה מנבילה, מלבד ההבדל שאין בה טומאה עכשי' אלא דחסר לה כל כח האמצעי להוביל את הטומאה, דכח זה לטמא טומאת נבילה הוא רק בנבילה, ואיכא בזה רוב המבטל ואפשרות הביטול מן המיעוט יש כאן דכיון דאיכא אופנים שנבילה מתטהרת ע"י השתנות דינה של עצמות החתיכה שהרי כשתסרח בטלה מטומאתה כ"כ אפשר להשתנות ע"י ביטול ברוב, ואף דכשתסרח הרי בטלה ממנה גם טומאת משא, מ"מ פשוט להש"ס דאין זה רק אם נשתנה גוף הדבר במציאות שנתחדש בו מקרה שאינו מכיל בתוכו את הטומאה, אבל ע"י ביטול ברוב שהחפץ לא נשתנה במציאות בשום דבר לא נשתנה דינו לענין הכיל בתוכו את הטומאה. כנלענ"ד בביאור דברי הרמב"ם ז"ל ומתורץ גם קושית הראב"ד ז"ל, ומדויק מאד לשון הרמב"ם ז"ל במה דסים דברי' ואמר ונבילה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל, דכונתו בזה דאין חסרון גם מצד הבטל וכנ"ל:

ועפי"ז מיושבים מאד דברי הרמב"ם שלא חילק כלום בין נושא כאחד ובין בזא"ז וכן לענין מגע, דלהתוס' בנוגע בב"א ג"כ טמא ובנושא בזאח"ז טהור, ולהרמב"ם במגע לעולם טהור ובמשא לעולם טמא ורק בנבילה שנימוחה ברוב הטהור אינה מטמאה במשא משום דלא בא לכלל מגע כמו בחררת דם כמש"כ, וגם מובן ענין זה מה דלא מטמא במגע, דלשיטת תוס' קשה להבין ענין זה