שערי ישר חלק א קפב

דמשו"ה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא משום ביטול ברוב נגעו בה, ולא אמר דבטלה ברוב, דלפי"ד מה דאינו מטמא במשא אינו משום ביטול ברוב, אלא דדין ביטול ברוב גורם שלא יטמא גם במגע, וכמו דאיתא במשנה שם בחולין בשני חצאי זיתים שעל העור לר"ע שאינו מטמא במשא מפני שהעור מבטלן, אף שטעם זה אינו רק למגע ולא למשא, אלא שהטעם הביטול גורם שיתחשב ללא בא לכלל מגע כמו שנתבאר, כ"כ הכא בחררת דם, ושפיר אמר ר' יוחנן דמשום ביטול ברוב נגעו בה, דגם מה שאינה מטמאה במשא הוא ע"י נגיעת דין ביטול ברוב, דעי"ז חשוב לאינו בא לכלל מגע ועי"ז אינו מטמא במשא, וזה נכון ומסתבר, ומה דקשה בזה דלפי"ז למה לא מתרץ הש"ס כן ומסיק בקשיא, י"ל בפשטות דלפי"ז צ"ל דמה דתני ר' חייא דלא מטמאה במשא הוא אליבא דר"ע דפליג על ר' ישמעאל, וכפי שהוסיפה שם הברייתא שהובא שם, דמשניהם נלמד דמחמת שהעור מבטלן לא בא לכלל מגע, ור"ע סובר דכל שלא בא למגע אינו בא למשא, וכ"ז לא נזכר בהדיא בדברי ר' יוחנן, משו"ה אסיק הש"ס בקשיא על מאן דאמר טומאה כמאן דאיתא דמי, ובפשטות מסתבר לומר דר' חייא ור' יוחנן סברי דטומאה כמאן דליתא דמי, אבל לפי האמת עפ"י כללי ההלכה דר"ע הנ"ל, אין לנו לדחות מהלכה כל פסקי ההלכות דר' יוסי בר"ח דאמר לענין נבילה בשחוטה ואפר פרה דמטמא במשא וגם מה דתני ר' חייא בחררת דם דלא מטמאה גם במשא כיון דלפי האמת כולם מכוונים בלי סתירה, ולפי"ד מתישבת הקושיא השני' ג"כ מהך דאפר פרה שהקשה במל"מ, דאף דגם שם הוא לח בלח, אבל דין זה כל דלא אתי לכלל מגע אין בא לכלל משא הוא רק בטומאת נבילה, דהיקש זה נאמר רק בנבילה ולא בשאר הטומאות, וכמו שמבואר בלשון הרמב"ם שהבאנו שכ' דכל שאינו מטמא "מן הנבילה" במגע אינו מטמא במשא, ומשו"ה באפר פרה שהוא טומאת מי חטאת כיון דלענין טומאת משא ליכא דין ביטול ברוב, קאי כל אחד אדינו ומטמא במשא ולא במגע, ומתורץ הכל בעזה"י:

פרק ח אמנם למצוא פיתרא בדברי הרמב"ם הסתומים מש"כ לבאר דמשו"ה נבילה בטלה בשחוטה משום דשחוטה אי אפשר שתחזור נבילה ונבילה אפשר שתטהר, נלענ"ד לבאר עפ"י מה די"ל דרך חדש בעיקר ענין זה מה דמהני ביטול ברוב לטומאת מגע ולא למשא, דהנה בגמ' בכורות הנ' לא נזכר שום טעם במה לחלק בין טומאת מגע לטומאת משא לענין זה, רק ברש"י ותוס' שם וכן ברא"ש שהבאנו מבואר ענין זה משום דבמשא נושא כאחד ובמגע הוי לעולם ספק אם נגע בשיעור המטמא, והנה בתוס' שם נתקשו בביאור ענין זה, וז"ל ותימה אי דנגע בכל הזיתים אמאי טהור דאפילו נגע בכולו משמע דטהור דומיא דמשא, ומיהו היכא דלא נגע כולו בב"א אלא נגע בזאח"ז אפשר דטהור כיון דכל פעם שנוגע אינו יודע אם נגע בטומאה ולא הוי נמי ספק טומאה ברה"י כיון דבטילה ברוב, והובא בגליון ודוחק הוא זה, ועוד דגם במשא הי' טהור בכה"ג אם הגביה בזה אחר זה הילכך נראה לפרש דמיירי בנימוח הכל יחד נבילה ושחוטה והוי כמו מרודד וכו' וקצת תימה כיון דחשוב הכא חיבור כמרודד בקיסם מההוא טעמא דמטמא במשא משום דטומאה כמאן דאיתא דמיא, מההוא טעמא גופי' תטמא במגע, ויש לחלק, וכו' וא"ת מאי שנא דלענין טומאת משא לא מהני ביטול ברוב משום דסוף סוף הרי הוא נושא כזית נבילה ולענין איסור מהני וכו' וה"נ אם נימוחו הנבילה והשחוטה יחד אע"ג דבמשא יהי' מטמא פטור האוכל אפילו הי' אוכל כזית בכדי אכילת פרס אע"ג דממ"נ הרי אכל כזית בכדי אכילת פרס וכו' וי"ל דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס בבית הבליעה קמא קמא בטיל ברוב היתר ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור, ואע"ג דמיסתבר דטומאת משא גופה ליתא אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב, מ"מ נהי דגזור רבנן לענין משא לא גזור לענין איסור דל"ד מטעמא דפרישית, עכ"ל. והנה מדברי הרא"ש שהבאנו למעלה מוכח להדיא דל"ס כהתוס', דלשיטת תוס' בנבילה בשחוטה יבש ביבש אם נוגע בבת אחת הוא טמא כמו במשא, ובזאח"ז בין במגע ובין במשא טהור ולהרא"ש אם נתבטל דין טומאה בזאח"ז אז גם בב"א טהור, וכן מה דמחלקי בתוס' בין אכילה לטומאת משא פשוט לי' להרא"ש דאין לחלק וסובר דאכילה בב"א דומה למשא, וכן מה דכתבו דמיסתבר שטומאת משא גופי' הוא מדרבנן משמע מדברי הרא"ש דלא סבר כן, וגם התוס' בעצמם כנראה מסתפקים בזה דהרי הקשו דליחייב באכילה כשאוכל כזית בכדי אכילת פרס, וכל אלה החילוקים שכתבו בתוס' מוכח מדברי הרמב"ם ג"כ דלא סבר כן, ובעיקר הדין של טומאת משא לא נזכר ברמב"ם התנאי העיקרי שיהי' נושא הכל ביחד דכתב רק אבל אם נשא הכל נטמא ולא כתב שנשא הכל ביחד, דמזה מוכח דגם אם נשא הכל בזה אחר זה נטמא:

וע"כ נלענ"ד דהרמב"ם מבאר ענין זה מטעם אחר, דלכאורה מה דתלה הש"ס ענין זה דטומאה המתבטלת ברוב שיטמא במשא, מחמת דטומאה כמאן דאיתא דמיא, מהא דאמרו לענין מים דבטלי בציר שאם ניתוסף מים חוזר וניעור הוא תימה לכאורה איזה חידוש הוא מה דחוזר וניעור לענין טומאה ומ"ש דין טומאה מדין איסור דמוכח להדיא בפ"ה דתרומות כמו שהביא הרא"ש, ומוכרחים אנו לפרש דהש"ס מצא דענין ביטול ברוב לדין טומאה שאני מאיסור, היינו אף דבאיסור ודאי כמאן דאיתא דמיא, ואם ניתוסף איסור חוזר וניעור, אבל בטומאה יש מקום לומר דאינו חוזר וניעור, וההבדל בזה נלענ"ד דהנה פשטות ענין הטומאה כפי לשון הש"ס והמשניות משמע שהוא ענין נפרד שהוא נמצא בתוך הדבר הנטמא והמטמא, כמו לשון הש"ס טומאה בוקעת, ועולה