שערי ישר חלק א קפ

היתר השמוש של העיסה שהיא הרוב ובכה"ג אמרה תורה אחרי רבים להטות, ול"ד לדין טומאה דמפורש בש"ס שם בבכורות ד' כ"ג דגם בלח בלח כמו אפר פרה שנתערב באפר מקלה, ובבהמה גסה ששפעה חררת דם, דלא מטמאים במגע ומטמאים במשא משום דנושא מ"מ את הטומאה, דבטומאה אין זה נוגע לגרע את דינו של הרוב, דליכא איסור השתמשות בדבר המטמא, וכשאמרינן שהנושא טמא מחמת המיעוט המעורב ברוב הטהור אין זה שום סתירה להרוב, ובכה"ג לא שייך אחרי רבים להטות, אבל באיסור השתמשות כאכילה ותחומין אם נאסור מחמת המיעוט הוא סתירה וגרעון להרוב וכל שמנגד להרוב הרוב מבטלו כנ"ל, ובמשנה למלך פ"א מה' משכב הי"ד העיר שם מה שהקשו תוס' בפ"ט דנדה דבגד שאבד בו כלאים ליבטל ברובא דלכאורה קשה מה שייך ביטול בזה דהלא הוא נהנה מן הכלאים ודומה לטומאת משא עיי"ש דמתרץ דס"ל כמש"כ תוס' בבכורות ד' כ"ג דגם בטומאת משא הוא רק מדרבנן והקשו דליבטל מה"ת יעו"ש. והנה גם הרא"ש כתב שם בפ"ט דנדה כדברי תוס', ומלשון הרא"ש שהביאנו מוכח להדיא שבטומאת משא הוא מה"ת דאי מדרבנן אין כל ענין החלוק מיסתבר כלל כיון דגם בטומאת משא נפקע מה"ת כל דין טומאה, ולפימש"כ ל"ד דין כלאים לטומאת משא, דבכלאים הוא דומה ממש להשתמשות אכילה בתערובות לח בלח דבלא ביטול ברוב נאסר כל הבגד, וזה עוד עדיף מאיסור אכילה דשם איסור ההשתמשות ברוב המותר הוא רק בגרמא דמה"ת לא נעשה נבילה ובכלאים נאסר כל הבגד, ובכה"ג ודאי המיעוט סותר ואוסר את הרוב, ומשו"ה הקשו דליבטל ברוב, ותרצו אדרבה מה"ת גופא ליכא ביטול כיון דע"י התערובות נעשה הכל חתיכה אחת של איסור, ומה"ט ניחא בצמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה דאם רוב הוא מן הגמלים מותר לענין כלאים, וכן לענין טומאת נגעים בפ"ט מס' כלאים ובפ' י"א מס' נגעים דבפשטות הוא ג"כ משום ביטול ברוב, אף דלכאורה הוא דומה לטומאת משא, אבל לפימש"כ ניחא דגם לענין נגעים הוא דומה להשתמשות, דאם חל טומאת נגעים הוי שנוי בדין כל הבגד לענין מוסגר ומוחלט, דמסגירין ומחליטין את כל הבגד, ונמצא דהמיעוט גורם על הרוב וכל כה"ג הרוב מבטלו כמו שכתבנו דזה בכלל הכתוב בדיינים אחרי רבים להטות דגם בדיינים דומה לטומאת משא דהרי עכ"פ איכא מיעוט הדין של המיעוטים, אלא כיון שמנגדים ונוגעים לסתור דין של המרובים אמרה תורה שיתבטל דינם, ובזה כללה תורה כפי שקבלו חז"ל בכל תערובות, ובטומאת מגע חשוב המיעוט כמנגד להרוב, דכל שנוגע להרוב הטהור, ואנו דנים לעשות ספק טומאה מחמת ספק שמא חתיכה זו מן המיעוט הטמא, אנו מחדשים דין על הרוב והרוב מנגד לזה הדרינן לכלל של אחרי רבים להטות, אבל במשא שנושא כאחד, שאנו מטמאים רק מחמת המיעוט לחוד, דליכא בזה שום חידוש דין על הרוב ולא גרעון בכח השימוש של הרוב ליכא בזה דין ביטול כלל מה"ת ל לשיטת הרא"ש, כנלענ"ד בענין זה בס"ד:

והרמב"ם בפי"א מה' אה"ט הט"ז כתב וז"ל בהמה ששפעה חררת דם אעפ"י שנפטרה מן הבכורה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהא בה צורת נפל לפי שהיא בטלה ברוב היוצא עמה לפיכך היא טהורה אעפ"י שהיתה ראוי' לגר אגב אמה, ושם הי"ז כתב נבילה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבילה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע, אבל אם נשא הכל נטמא שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבילה, אבל הנבילה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל עכ"ל, והנה בשיטת הרמב"ם איכא הרבה תמיהות, א' קושית הראב"ד שם וז"ל כולה מילתא במנחות אליבא דר' יהודא היא דאמר מין במינו לא בטיל ואיכא מ"ד דבתר המבטל אזלינן דאי לא אפשר למבטל דהוי כבטיל הוי מין בשאינו מינו ומבטל לה, ומשו"ה נבילה בשחוטה דלא אפשר לשחוטה שהוא המבטל להיות כנבילה לטמא ואעפ"י שהנבילה יוצאה מידי טומאה ע"י מסרחת והוי כשחוטה, אנן בתר מבטל אזלינן דהוי מין בשאינו מינו ובטלה, מ"מ כל אותה הסוגיא אליבא דר' יהודא היא אבל לרבנן לא שנא הכי ול"ש הכי בטלה ברוב ודוקא למגע ולא למשא. עכ"ל. ועוד יש להגדיל התמיה מש"כ הרמב"ם אבל הנבילה אפשר שתטהר כשתסרח, לפיכך תבטל, דהול"ל אעפ"י שאפשר שתטהר, דהרי גם אליבא דר' יהודא נאמר להיפוך וכמו שכתב הראב"ד, עוד קשה מה שהקשה שם בכ"מ, מ"ש דבחררת דם בטלה לגמרי ואינה מטמאה גם במשא ובבשר נבילה אינו בטל לטומאת משא, ובס' כ"מ כתב ע"ז וז"ל ותירץ הר"י קורקס ז"ל דחררת דם שאני שבטל ביטול (גמור) כי נתערבה החררה וגנונים ונמחית בהם והוי הכל כמו הדם והגנונים ואין כאן עוד דבר שיטמא, אבל כאן אין לומר כן דבאפי נפשה קאי אלא שאינה ניכרת. עכ"ל. וזה נגד הש"ס דבכורות דפריך הש"ס דליטמא בחררת דם דמשא וקאי שם בקשיא, ולא מתרץ דביטול זה שאני, ובמל"מ מה' משכב פ"א הי"ד הקשה מזה ונשאר בצ"ע:

עוד הקשה שם במל"מ מדברי הרמב"ם סוף ה' פרה פט"ו ה"ד וז"ל אפר פרה שנתערב באפר מקלה וקידש בכולן אם הי' הרוב אפר פרה מטמאין במי נדה ואם הי' הרוב אפר מקלה אין מטמאין במגע אבל מטמאין במשא עכ"ל, ומה שרוצה לתרץ המל"מ דהרמב"ם סובר דקמח בקמח הוי יבש ביבש תמוהין דברי' דהרי כתב הרמב"ם וקידש בכולן, היינו דלא על האפר אנו דנים עכשיו שיטמא אלא על המים, ובמים איכא תערובות שריית אפר מקלה ואפר פרה, וכנראה הוסיף הרמב"ם על לשון המשנה במש"כ וקידש בכולן דסובר דאפר פרה אינו מטמא רק מי חטאת מטמאין, ובחי' הרש"ש למס' בכורות ד' כ"ג העיר שם על דברי רש"י שכתב וקיי"ל דמי חטאת ואפר חטאת מטמאין במשא, וכתב דלא מצא בש"ס ענין זה שיטמא אפר חטאת. יעו"ש. אבל