שערי ישר חלק א קעט

הוכר האיסור שטעמו מורגש, ונאסר מכאן ולהבא, א"כ מה"ט יהי' אסור גם לאכול בלא בישול שכשיאכל ירגיש שאוכל האיסור, ובע"כ עלינו לומר דהא דשרי ביבש מה"ת גם בשאינו מינו הוא בכה"ג שאינו מבחין ע"י הרגשת הטעם שהוא טועם איסור ודאי דרק קפילא יודע להכיר את האיסור ע"י הטעם, לפי"ז גם ע"י בישול לא יבחין להכיר את האיסור, ואם נאמר דלא בעינן דוקא שיכיר את האיסור ע"י הרגשה אלא שיודע בהכרת השכל שטועם טעם האיסור גם זה חשוב כהוכר האיסור א"כ לפי"ז גם במין במינו שאוכל הכל ביחד או שמבשל אותם ליחשב כהוכר האיסור, ובפמ"ג בפתיחתו לה' תערובות העיר קצת בזה לענין מין בשאינו מינו, ולא מצאתי בדברי' פתרא לישב חומר הענין:

ונלענ"ד לבאר עיקר היסוד בדין ביטול ברוב שהוא עפימש"כ הרשב"א בת"ה הבאנו לעיל בפ"ו שכלפי שהאיסור מכניסו בספק מתעורר הוא לבטלו, דהנה לכאורה קשה על עיקר הכלל דאיתא במס' בכורות דבטומאת משא ליכא ביטול ברוב משום שנושא הכל ביחד, הלא עיקר קרא דאחרי רבים להטות קאי על סנהדרין ושם חלין הדינים הכל ביחד של המרובים עם המועטים ואמרה תורה שיתבטל המיעוט נגד הרוב, אלא נראה דהכל תלוי באופן של ערך ההתנגדות של המיעוט נגד הרוב, דהיכא שהמיעוט גורם לעכב את דין הרוב אז הרוב מבטל את המיעוט ומהפכו להיות כהרוב, ומשו"ה בדיינים שבלא ביטול ברוב לא היה מתקים דין של המרובים, דדין של המיעוט סותר את דינם וכמו שבארנו לעיל, באופן שהדין תלוי בספק דינם של הדיינים, בכהאי גוונא אמרה תורה שהרוב מבטל את המיעוט, ובטומאת משא כשנושא הכל ביחד ליכא שום התנגדות של המיעוט לגבי הרוב, דהמיעוט פועל דינו בנפרד מחמת עצמו היינו שהנושא טמא מחמת משא של המיעוט לחוד, והרוב אינו מטמאו כלום, ומה שאינו מטהרו מטומאת המיעוט אין זה סתירה כלל לדין של הרוב, דהרי גם בלא תערובות אין בכח של רוב הטהורים. לטהר טמאים, ומשו"ה ליכא שם תורת ביטול ברוב כלל לענין זה, ובטומאת מגע שייך ביטול ברוב דעל כל מגע מתנגדים הרוב עם המיעוט, ולולא דין הביטול הי' דין ספק טומאה על כל מגע, ונמצא שסותר לגמרי את הרוב משו"ה אמרינן דעל זה אמרה תורה אחרי רבים להטות שיהי' הדין כהרוב, ואי אפשר זה רק ע"י שיופקע דין הטומאה מכל החתיכות, ומשו"ה גם אם יגע בכולן בבת אחת, יהי' טהור, דשלש מגעות הן ועל כל מגע איכא התנגדות בין המיעוט לבין הרוב, ונפקע דין טומאה מכל מגע, עי' תוס' בכורות ד' כ"ג ד"ה נבילה ובכ"מ ה' אבות הטומאות הי"ז מש"כ בשם מהרי"ק ובטומאת משא אם נושא כולן בזאח"ז אף דזה דומה למגע דבכל אחת שנושא איכא דין אחרי רבים, להטות, ואם יופקע דין טומאה יהי' טהור גם אם ישא בב"א דליכא דין טומאה לחצאין בטומאת משא עצמה, ולפי"ז עלינו להגדיל את כח דין הרוב שיפקיע דין טומאה מן המיעוט אף היכא שלא יתנגד עמו המיעוט, בכה"ג אמרינן להיפוך להקטין כח הרוב שלא יופקע דין טומאת משא אף אם ישא אותן בזאח"ז, אכן אם לא הי' בזה דין שני טומאות לא הי' אפשר לומר כן דא"כ נמצא גדול כח של המיעוט יותר מן הרוב דהמיעוט נתגבר לשנות לגמרי את דין הרוב וזה אי אפשר דהתורה אמרה אחרי רבים להטות, אבל כיון דאיכא בזה שני דיני טומאות אמרינן דלענין מגע נפקע לגמרי דין טומאה ונמצא בזה כח הרוב גדול מן המיעוט, ואף דשני דינים הם ויש מקום לומר דעל כל דין ודין עלינו לקים דין של אחרי רבים להטות, אבל באמת ההתנגדות של הרוב עם המיעוט אינו על שני טומאות אלא מטומאה לטהרה, וכיון שנתקים דין של אחרי רבים להטות לענין מגע, אז הדרינן להכלל שאין להוסיף דין בהרוב יותר מהכח שאמרה תורה, ונשאר טומאת משא אם ישא ביחד, וממילא איכא דין טומאה גם אם ישא בזאח"ז, אבל לענין איסור דליכא דין חילוק בין אוכל בב"א ובין בזאח"ז לומר דישאר איסור אכילה לענין אכילה בב"א ואם הותר בזאח"ז אע"כ נפקע האיסור לגמרי, או שנשאר לגמרי, אז אמרינן להיפוך דאם ישאר האיסור, אז הרי גבר כח במיעוט דנתבטל מזה דין השתמשות אכילה מכל וכל מחמת ספק, והתורה אמרה אחרי רבים להטות, וכמו שבדיינים אם המיעוט סותר את דין הרוב אמרה תורה שיתבטל המיעוט, כ"כ בכל דוכתא אם רק יסתור את הרוב הוא בטל ומשתנה מדין לדין, אבל בטומאה מתקיים אחרי רבים להטות במה שמשנה ומגרע דינו לענין מגע. כנ"ל:

ולפי"ז ניחא היטב בתערובות לח בלח דאף שאוכל ביחד אין מקום לדין לאסור, דא"כ בטל לגמרי דין של הרוב ויהי' גדול כח של המיעוט והתורה אמרה אחרי רבים להטות, משו"ה אין מקום לדין לאסור בזה, אבל ביבש דאפשר לאוכלו אחד אחד, יש מקום לומר דרק באוכל בזאח"ז שמנגדים, זל"ז מותר מכח אחרי רבים, אבל כשאוכל ביחד דליכא דין ביטול דאינם מתנגדים זל"ז כל אחד קם אדינו, וע"ז מסיק הרא"ש דאי אפשר לומר כן דאי אפשר להיות מותר לאכול בזאח"ז ואסור בב"א, דאין זה חילוק דין באיסור והיתר, ואם נתהפך להיתר הכל מותר, ובזה יתישב מה דקשה לשיטת הרא"ש דמדמה אכילה ביחד לטומאת משא מהך דפ' משילין ד' ל"ח דשקיל וטרי שם הש"ס באשה ששאלה מים ומלח לסיעתה שיתבטלו המים ומלח בתוך העיסה עד דמסיק שם הש"ס משום דל עמא עבידא או משום גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות או משום דבר שיש לו מתירין יעו"ש. ואיסור הולכת חפצים חוץ מרגלי הבעלים שמוליך הכל יחד המים המעורבים בתוך העיסה ודאי דומה לטומאת משא יותר מאכילה שאוכל יחד תערובות יבש ביבש, ומ"מ פשיט להש"ס דשייך שם דין ביטול ברוב, ולפימש"כ לק"מ דכיון דאם נאסור להוליך את העיסה כרגלי בעלת העיסה אז יגרום המיעוט לגרע את דין