שערי ישר חלק א קעז

יש לומר דבטל ברוב כמו דמשמע פשטות דברי הרשב"א שהבאנו לעיל, אם נאמר דביבש לענין רובא ג"כ מהני הצטרפות דלא כהפר"ח, ובשלש בהמות שלא נתערבו כלל רק הריאות נתערבו ליכא תורת ביטול ברוב מטעם שכתבנו לעיל בפ"ה דעל כל אחת ספק לעצמו בלא תערובות, וכן מ"ש בהג' דגול מרבבה שהבאנו לעיל בספ"ה שכ' לדון על דברי הש"ך בג' מינים שא"י מי נשחט שלא כהוגן מדין קבוע שלא יתבטל ברוב לא אבין ענין זה, דזה רק לענין איסור ליטול מן הקבוע אם נחליט דלית בהו תורת ביטול ברוב מאיזה טעם שיהי', ולהש"ך שכתב שם דין ביטול ברוב אין דברי השגתו מובנת לכאורה, רק תוכן דבר' הוא לפימש"כ בש"ך סקי"ד וכ"ט עפ"י דברי הד"מ והב"ח דבג' חנויות שאין ידוע באיזו הטריפה נמצא חשוב קבוע לגרע מזה דין ביטול ברוב, כ"כ מבג' מינים שכל אחד יש לו מקום ואינו מתערב כלל, ג"כ חשוב קבוע, דגם בחנות אחת, ובבית אחד, יש לחלק למקומות ידועים. אח"ז מצאתי בעזה"י בשו"ת של הגר"ז הנדפסים עם השו"ע שלו שכתב להלכה דברינו כמעט בכל מה שכתבנו, והוא דבג' מינים ליכא תורת ביטול ברוב, ובג' חנויות ליכא ביטול מטעם האמור בסי' קי"א, אבל לא ביאר הענינים רק בקוצר, ולענין קבוע הלך בשיטת הכו"פ יעו"ש סי' י"ח והמעין יבחר:

ונלענ"ד דגם עפ"י דרכנו יש מקום להמליץ בעד הטור שהבאנו לעיל, והוא דנאמר שהטור הבין בדברי הרשב"א דמיירי במקולין הרבה כמו שמפרש הד"מ, דלית בכה"ג דין ביטול ברוב, משום דהוו כמגורות בשני בתים ואינן מצטרפות ובדברי הרשב"א שהביא הטור אינו מפורש דבחתיכות שאינן ראויות להתכבד שיהי' ההיתר משום ביטול ברוב, והב"י שהביא לשון הרשב"א שכתב להדיא משום דביבש מתבטל ברוב, כנראה הוא מתה"ק ואין הס' ת"י, ובתוה"ב הארוך אשר אתי לא מצאתי בדברי' מה שהעתיק הב"י, ולפי"ז י"ל דהטור חשב בשיטת הרשב"א דאף דלא בטילי משום דלא מצטרפי שאר הבשר שבמקולין אחרים, מ"מ מותר החתיכות שאין ראויות להתכבד ליקח, דהא דחשיב הש"ס לבע"ח שאינן בטלים כקבוע הוא הטעם מחמת חשיבות, דכמו דמהני חשיבות המיעוט להיות כניכר האיסור מדרבנן כ"כ חשוב קבוע דהוי כניכר האיסור, אבל אם אינו בטל מטעם אחר כמו מטעם דליכא דין הצטרפות אז אזלינן בתר רובא לענין זה דמותר ליקח החתיכות שאינן ראויות להתכבד, וע"ז פליג הטור דכיון דאינן בטלות מאיזה טעם שיהי' חשוב כקבוע אף שאינו ניכר האיסור, כמו בבע"ח דלא בטלי ברוב חשוב קבוע כ"כ בכל דוכתא דלא בטיל, וענין זה לא נתברר לי היטב:

דבדבר שאינו בטל מחמת שיש לו מתירין ג"כ אינו מפורש בסי' ק"י דאסור ליקח מן התערובות מדין קבוע, אבל נראה דלעולם כל שאינו בטל חשוב קבוע, דהתוס' בסנהדרין לענין הנסקלים בנשרפים כתבו בתירוץ הב' משום קבוע מיפטר מה"ת, ובארנו לעיל דבריהם דהטעם דליכא שם ביטול ברוב הוא מטעם דליכא שם ענין הביטול דלא שייך שם ענין הצירוף, דכ"א הוא ספק מצד עצמו דלא שייך באדם התחלפות ותערובות הגופים, ואם נאמר דמה דלא אזלינן בתר רוב משום קבוע הוא מטעם חשיבות בע"ח הוא רק מדרבנן, והתוס' שכתבו דפטור מה"ת מטעם קבוע, בע"כ הוא דכל היכא דלא בטיל אף מחמת חסרון הצטרפות הוא גם כן קבוע, וכן יש להוכיח מהא דתנן במשנה פ"א דערלה מ"ו נטיעות של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות הרי זה לא ילקוט, וכן בפ"ט דתרומות מ"ה מאה לגינה של תרומה וכו' אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחד של תרומה כולן אסורין, וכתב הרמב"ם הטעם לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין, והרע"ב כתב שם לפי שאין קרקע עולה באחד ומאה וכן כתב רש"י במס' גיטין ד' נ"ד ע"ב והוא מפורש בתוספתא כמו שהביא הר"ש שם, והרמב"ם שכתב טעם זה נראה דמפרש כן הטעם דקרקע אינה בטילה משום דאינה מתערב וליכא חבור, ומ"מ אסור ליקח מן התערובות ולא אזלינן בתר רוב דהוי כקבוע, ולהרש"י והרע"ב יש לומר דהוי כדבר חשוב, ולא גרע מחשיבות דבע"ח דתערובתן חשוב קבוע אבל הרמב"ם דמפרש דהוי רק חסרון החיבור מוכח דלעולם כל שאינו בטל חשוב קבוע, אמנם לפימש"כ לעיל בפ"ה דמטעם הלך אחר הרוב אי אפשר להתיר כולם אף בשני בני אדם שנשאלים בזאח"ז כיון דהספק היא על כולם יעו"ש, אין ראי' מזה דל"ד למש"כ האופן לפרש דברי הרשב"א לפי' הטור, דשם כיון דאיכא חתיכות הראויות להתכבד שאסורות בלא"ה, דאז אין לנו לדון על כולן וצ"ע:

פרק ז כתב הרא"ש בפי גיה"נ סי' ל"ז וז"ל ודוקא גיד וחתיכה אבל דבר שאינו לא ברי' ולא חתיכה הראוי' להתכבד בטל ברוב ואפילו איסור דרבנן ליכא כדמשמע הכא, ויראה שמותר לאוכלן כאחת וכו' דלא משום ספיקא שרינן לי' דאפילו אי אכיל לי' חדא חדא ליכא אלא חדא ספיקא וספיקא דאורייתא לחומרא, אלא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב אחרי רבים להטות, הילכך חד בתרי בטיל ונהפך האיסור להיות היתר ומותר לאוכלן אפילו כאחת, ומדרבנן החמירו במין במינו היכא שנתבשל יחד קודם שנודע תערובותו ולא נקרא עדיין עלי' שם היתר להצריכו ששים, אע"ג דלא יהיב טעמא, גזירה אטו מין בשאינו מינו, אבל מין ומינו בדבר יבש ונודע תערובותו נעשה היתר גמור ואפילו מדרבנן לא אצרכוהו ששים כיון דאף אם נתבשל לא יהיב טעמא וכו' הילכך נראה דאם בשל שלשתן כאחד וכו' דהכל מותר ולא אמרינן נהי דכל זמן שהוא יבש הוא בטל ברוב מ"מ כשבשלו נפלט טעמו ואוסר, דלא מצינו דבר המותר לאוכלו שיהא צירו אסור וכו' ואע"ג דמין במינו אוסר עד ששים היינו