שערי ישר חלק א קעא

המכחישים זה את זה דכל אחת באה בפ"ע ומעידה, ובכל תערובות חד בחד לא שייך היתר זה, כיון דשם עיקר הספק על כל גוף שמא גוף אחר הוא היינו הגוף שבו נעשה דין האיסור, ועל ספק זה לא שייך חזקה ולא רוב מדין רוב בהמות כשירות הם כמו שבארנו ענין זה לעיל בש"ב פ"ח, דלפי"ז נידון זה בחמשה פסחים הוא דומה לשני כתי עדים ועוד עדיף מעדים ודומה לשני שבילים, דבעדים אם אלו שקרו בעדותם מוכרח שהאחרים אמרו אמת וכן להיפוך שהשקר הוא היפוך של האמת ומ"מ קיי"ל כרב הונא דכל אחת מוקמינן אחזקתה אף דממ"נ אנו מכשירים עדים פסולים ולמה לא נתיר גם כאן לאכול כ"א את פסחו מחמת רובא קמן ע"י רוב העורות, וגם מחמת רובא דליתא קמן דרוב בהמות אינן בעלי מומים, ודין קבוע לא שייך בזה, דרק היכא שהרוב הוא ע"י מספר הגופים אז נגרע הרוב ע"י דין קבוע כמע"מ, אבל כאן שהרוב ע"י העורות, ומכש"כ ברוב כשירות דודאי לא שייך ענין קבוע בזה - כמו שיבואר ענין זה לקמן בס"ד - וא"כ קשה למה לא יהי' היתר לכ"א אם נשאל כ"א על עצמו ולא על חבירו, והנה לשיטת הרשב"א הובא בש"ך יו"ד סי' קי"א סקי"ט בנפל איסור לאחת משתי קדירות וא"י לאיזו מהן שתיהן אסורות אף בשני בני אדם ושאלו זאח"ז דס"ל דל"ד לשני שבילין דשם הספק על כל אחד בפ"ע שהלך בשביל וא"י באיזה מהם ומה שהשני הלך ג"כ הוא ספק בפ"ע, אבל בשתי קדירות הספק באיזו מהן נפל מחמת שראינו שנפל באחת משתי קדירות אלו, שאלת הספק הוא ספק כולל שתיהן ביחד ומשו"ה שתיהן אסורות, עי' באחרונים שתרצו כן, עי' כו"פ שם בסי' קי"א שכתבו כן ובהגהת יד אברהם בשם המל"מ, הנה לשיטה זו ניחא דבנמצא יבלת באחד מהעורות הרי נפל הספק על כל ה' הפסחים יחד, וזה דומה לכתם הנמצא בין ג' נשים דכולן טמאות, אבל לשיטת הרמב"ן הובא בש"ך שם דמתיר בשתי קדירות בשני ב"א כששאלו בזאח"ז והכריע הש"ך להלכה כהרמב"ן וכן פסק להלכה גם לענין כתמים דדוקא כשאלו כולן בבת אחת יעו"ש הדרא הקושיא לדוכתה:

ונלענ"ד דענין זה דמהני חזקה להתיר לכ"א אף דממ"נ נעשה איסור כמו בשני שבילים ושתי כתי עדים ובשני נזירים כשנזרקה טומאה ביניהם כמש"כ תוס' בפ"ק דחולין ד' ט' ע"ב ובריש נדה, אף שודאי אחד מהם נטמא מוקמינן כ"א אחזקתי', כלל זה הוא רק בדין חזקה, דענין החזקות שאמרה תורה להעמיד על החזקה הוא כלל בהנהגה שעלינו להתנהג כן בכל הספיקות, אבל אינה בגדר הכרעה על המציאות כלום כמו שבארנו ענין זה בש"ב, ומשום הכי כל אחד אוקמי' אדינו ואין דינו נגרע על ידי חבירו, אבל בהיתר הבא מחמת הרוב בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן דילפינן כל זה מקרא דאחרי רבים להטות, אם הוראת הרוב על הרבה דברים ביחד וידוע לנו שהוראה בטלה היא על אחד מהם אינה הוראה כלום, ובכה"ג ודאי לא אמרה תורה לסמוך על הוראת הסנהדרין אם ידוע לנו שהוראתם בטלה נגד אחד מהם, וכמו דלא אזלינן בתר הוראת סנהדרין, כ"כ בכל רוב בין דאיתא קמן ובין דליתא קמן אם הרוב מראה לנו על כמה דברים ביחד שהוא כך וכך וידעינן שאחד מהם אינו כפי הוראת הרוב לא אזלינן בכה"ג בתר הרוב, ומשו"ה בנידון זה של ה' כבשים בין אם נדון מחמת רוב העורות שרוב אחד מתיר את כל הכבשים, ובין אם נדון מחמת כל כבש בפ"ע שהוא מן רוב כבשים דעלמא כמו רוב בהמות כשירות הן, אבל עכ"פ נתגלה לנו דבה' כבשים אלו אין הוראת הרוב מכון אל האמת בכה"ג ליכא דין רוב, ולפי"ז יצא לנו דבדין האמור בברייתא דפסחים הנ"ל מה דיוצאים לבית השריפה וכן בלפני זריקה דחייבים בפסח שני יהי' הכל מדין תורה, דלפי"מ שמפרש בס' חיו"ד וכן לפ"מ שרצינו לפרש עפ"י שיטת הרשב"א הי' דין זה רק מדרבנן ועלינו לבוא בזה עפ"י הכלל שהעמידו דבריהם נגד דין תורה ישב וא"ת, אבל לפמש"כ הוא מן התורה, וכן משמע כדברינו מהא דכתב בשו"ע סי' ט"ז וברמ"א סי' ק"י דהיכי דלא בטלי משום בע"ח וכה"ג אם נעקרו כולם מקביעותן ונתפזרו ופירשו קצתן דמותרים רק שנים האחרונים אסורים, וקשה כיון דבטל דין קבוע מזה הי' ראוי שיותרו כולם מדין הלך אחר הרוב ואם מחמת הדין דממ"נ חד הי' אסור, הי' ראוי להיות חילוק בין אדם אחד ובין שני בני אדם אם נשאלים בזאח"ז, ועפימש"כ ניחא דבכה"ג לא מהני רוב המתיר את כולם כנ"ל ורק כשפירשו קצתן איכא רוב כל דפריש שהוא רוב על הפרישה שמה שנפרש הוא מן הרוב וכל זמן שנשאר רוב היתר אמרינן על הנפרשים שהם מן הרוב ועל שנים האחרונים ליכא רוב, וזה רק כשאנו דנים על הפרישה, אבל אם נבוא לדון בלא פרישה, רק משעה שבטל קביעותן דאז יהי' הוכחת הרוב על כ"א בשוה ובטל מזה דין התרת הרוב אפילו תהי' השאלה מכמה ב"א בזאח"ז:

ועוד יש לחלק בין דין חזקה לרוב דבחזקה יש לכל אחד חזקה לעצמו, חזקת הגוף או חזקת היתר, וכשנולד הספק על שניהם מוקמינן להו כ"א על חזקתו דידי' מה שהוחזק כ"א מעיקרא ומהני מה"ת אף אם שאלו בב"א, אבל ברוב הוא ענין והכרעה כללית כמו ברובא דאיתא קמן שהוא מברר על כל התערובות לומר על כ"א שהוא מן הרוב כ"כ גם רובא דליתא קמן אף שכל בהמה יש לה רוב זה אבל עכ"פ הוא רוב כללי על כל בהמות, ומשו"ה כשידוע לנו שאחד מן ה' כבשים אלו יצא מן הרוב וא"י איזהו ליכא בזה דין דאחרי רבים להטות ורק כשפירשו מן התערובות היכא שהיה בזה תערובות גופים איכא רוב על הנפרשים מחמת כל דפריש, אבל בדברים הניכרים כמו בה' פסחים ליכא בזה לא רוב בהמות כשירות, ולא יהני כלום אם יתפזרו כיון דניכרים הם. ולכאורה יש להקשות לדברינו למה צריך קרא לחדש דין קבוע שהוא כמע"מ, הלא גם בלא דין קבוע לא מהני רוב להכריע כל זמן דליכא רוב