שערי ישר חלק א קסח

הבירור שהמרובים כונו אל הדין האמתי, אלא שכן גזרה תורה שיהי' הדין כהמרובים, ואף אם המעטים כונו אל האמת יתהפך הדין ויהי' הדין כהרוב, היינו דגם במציאות מה שכלפי שמיא גליא משתנה הדין ומזה קבלו חז"ל דגם בתערובות שנתערב איסור ודאי בהיתר דבטל האיסור שדין של הרוב משנה את דין המיעוט להתהפך דינו במציאות עד שיוכר האיסור:

אמנם אם נחליט כדברינו הי' ראוי לומר דבסנהדרין אם עפ"י דעת המועטים טועים המרובים בדבר משנה אין הולכין בזה אחר הרוב, כיון דבטועה בדבר משנה חוזר ואין דינם דין כלל נמצא דלפי דעת המועטים אין כאן אחרי רבים להטות כלל, דבשלמא אם נאמר בכונת התורה שאמרה אחרי רבים להטות הוא משום בירור והכרעה אין נפ"מ בזה דגם אם המחלוקת ביניהם בטעות של דבר משנה הלא לפי דעת הרבים דינם אמת וצריך לעשות כהכרעתם אבל אם נחליט שאין בזה הכרעה על האמת, אלא שדין המרובים מהפכים את דין המועטים הלא צריך לדעת אם יש כאן דין של רוב, וכיון שלפי דעת המועטים אין כאן רוב ליכא אחרי רבים להטות, והנה למ"ד הדר דינא היינו שגם טועה בשקול הדעת חוזר הדין, ל"ק איך משכחת לה דין של אחרי רבים להטות, דל"ד טועה בשקול הדעת לטועה בדבר משנה דבטועה בדבר משנה לא חל הדין כלל, אבל בטועה בשקול הדעת לכו"ע חל הדין, רק פליגי אם אפשר לחזור ולהורות דלמ"ד קם דינא אין הדין משתנה עוד ע"י חזרה ולמ"ד הדר דינא אפשר לחזור שישתנה הדין מכאן ולהבא, ועי' קצוה"ח סי' כ"ה סק"ה אבל מטועה בדבר משנה קשה שיהי' באמת כן דבדיינים המחולקים בדבר משנה לא ניזיל בתר רוב אבל בלא"ה רחוק לומר כן דהדין של כל דפריש מרובא פריש הוא מטעם שנתהפך במציאות האיסור להיתר, דבשלמא בתערובות דאיכא רוב היתר במציאות אמרה תורה שהרוב יהפך לשנות את האיסור להיתר, אבל בבשר הנמצא בין החנויות דליכא תערובות חתיכות, דהחתיכות שנשארו בהחנויות לא נתערבו, וליכא בזה רוב חתיכות והרוב והמיעוט בזה הוא רק על הוראת הדין על הבשר הנמצא דרוב חנויות מורין להיתר ע"י אפשרות הפרישה מכל אחד מהט' חנויות הכשרות והחנות המוכרת בשר נבילה מורה לאיסור, ואם נאמר בזה ענין ביטול ברוב הוא רק על הוראת הדין שנולד ע"י הספק, אבל דין הנבילה בעצמותה ליכא רוב כשרות שיהפכו אותו מאיסור להיתר וממילא אי אפשר ללמוד דין ביטול ברוב בתערובות להתיר חתיכה שאסורה בודאי מהכתוב אחרי רבים להטות של דיינים, וכן מוכח היפוך הכלל שאמרנו מהא דאזלינן ברובא דאיתא קמן גם בממון היכא דליכא מוחזק כגון להחזיר אבידה בתינוק הנמצא בעיר שרובה ישראל דמפקינן מיד המוצא משום דהמוצא אינו חשוב כמוחזק כמש"כ התוס' בספ"ק דכתובות דאם ישראל הוא לא זכה בה המוצאה מעולם, וכן בניפול הנמצא בין שני שובכות אמרינן בגמ' ב"ב ד' כ"ג דאם חד מנייהו נפיש מחברי' מחזירין לבעל השובך המרובה מה"ט דליכא שם מוחזק, ואם נאמר דיסוד הדין ליזל בתר רוב ברובא דאיתא קמן הוא ענין ביטול ברוב דמתהפך הדין קשה טובא דהלא מסקינן במס' ביצה ד' ל"ח ע"ב דממונא לא בטיל דקנין ממון אינו נפקע מן הבעלים ע"י תערובות מיעוט ברוב כמו שפי' רש"י שם ולמה אזלינן בתר רובא בממון בכה"ג כיון דקנין הבעלים לא נתבטל, ומוכח מזה דלדינא ליזל בתר רוב א"צ הפקעת הדין במציאות, וכשנעיין היטב בדבר נראה כי רחוק לומר שיתהפך האיסור להיתר דהרי מצינו בספיקות שהתירה תורה כגון בספק טומאה ברה"ר דהוי היתר לענין הנהגת האדם דרשאי להתנהג כאילו הי' טהור, אבל אם נתודע אח"כ שהי' טמא ונכנס למקדש או אכל קודש חייב קרבן וכן בארנו לעיל שיטת הרמב"ם - בש"א פ"ג - בכל ספיקות דמותר מה"ת דאם נודע לו אח"כ חייב כפרה וכל כה"ג, אם לא היכא שתלתה תורה חלות האיסור בידיעת האדם כגון ספק ערלה דחו"ל שנתבאר בש"א וספק טומאת התהום בארנו לעיל בש"ב, והנה בתערובות של איסור בהיתר שהתירה תורה מוכרח הענין של הפקעת האיסור במציאות עד שיוכר כעין ההיתר של טומאת התהום, דהיתר הנהגה לא הי' מועיל בזה כיון דאוכל ודאי איסור, אבל בהיתר שהתירה תורה לילך בתר הרוב א"צ להפקעת איסור במציאות דהרי די בכה"ג שיהי' היתר הנהגה כמו בספק טומאה ברה"ר וכדומה:

ולכן נראה לי ברור שהאמת הוא כפי פשטות הדברים דהדין דאזלינן בתר רובא ודין ביטול ברוב הם שני דינים נפרדים, והבדל ביניהם הוא הענין שכתבנו דביטול מתהפך האיסור להיתר ובדין כל דפריש מרובא פריש הוא היתר הנהגה ולא היתר במציאות ואם יתודע אח"כ שאכל איסור חייב כפרה כמו בספק טומאה ברה"ר, וגם דברי הרא"ש שהבאנו למעלה מס' שיטה מקובצת יש לפרש כן דכונתו לבאר שני הענינים דבכל דפריש אף דהוי ספק שקול בלא בירור על הדבר במציאות דהתירה התורה משום אחרי רבים להטות, וכונתו בזה לתרץ מה דקשה בזה משני אופנים חדא דליבטלו ברובא ויתחייבו כולם במעשר, ועוד אף אם לא בטל מטעם בע"ח לא בטלי הלא אפשר לחייבם ע"י דנכבשינהו עד דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, ועפ"י מסקנתו ל"ק כלל דאם נפרישם ג"כ לא יהני דאף אם נימא כל דפריש מרובא פריש לא נפיק מכלל עשירי ספק כיון דרובא דאיתא קמן אינו מברר המציאות, רק הוא כהוראת הדיינים שמורים עלי' שיהי' דינו כאילו לא עבר תחת השבט אבל מה דבעינן שיהי' ידוע שלא עבר תחת השבט ע"ז ליכא הוראה רוב דהרי הרוב בעצמם אינם כידועים שלא עברו תחת השבט דכל אחד מהם הוא בספק, ולא עדיף הנפרש מהרוב עצמו, וכ"כ מה"ט ליכא כאן ביטול ברוב לומר שישתנה דין המיעוט להיות כהרוב ויתהפך המיעוט מפטור לחיוב במציאות ככל ביטול ברוב דכיון דבמעשר כולם ספק עשירי