שערי ישר חלק א קסה

ישראל לשלם כש"כ ליהרג עלי' או על קדושי' כל זמן שלא תטבילוהו בי"ד ולא טבל ולא מצינו רוב כה"ג בדיני נפשות. עכ"ל. ובפשטות אין דברי' מובנים כלל מש"כ דלא מצינו רוב כה"ג בדיני נפשות, וכן מה שהחליט בראש דברי' שאין הקדושין ודאין אלא ספק, דהרי ענין זה ילפינן מקרא דאחרי רבים להטות, ועפ"י מש"כ בביאור דברי תוס' הנ"ל יתפרשו דברי' בטוב טעם משום דרוב כזה שאינו רוב שכלי רק רובא דאיתא קמן שהוא בגדר ספק וכמש"כ הרא"ש והריטב"א הבאנו דבריהם לעיל, רק דלענין הנהגה אמרה תורה אחרי רבים להטות אבל לענין נפשות בעינן רוב שכלי משום ושפטו העדה ומזה ראי' למש"כ לעיל בפ"ב דלא אמרינן הוחזק לענין זה שממילא יהי' אח"כ הדין לדון דיני נפשות, דהרי בתינוק הנמצא ודאי הוחזק לישראל ומ"מ אין נהרגים עלי':

ובתוס' ריש המניח כתבו לתרץ קושיא הנ"ל באופן אחר וז"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מרי' דהא בי"ד מפקו מיני', אבל גבי שאר רובא דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא. עכ"ל. גם דבריהם צריכים ביאור מש"כ דבדיינים המיעוט כמי שאינו ומה דמסקו דליכא למימר אוקי בחזקת מרי' דהא בי"ד מפקו מיני' וכבר נתקשו בדבריהם האחרונים עי' קה"ס כלל ו' יעו"ש שמביא שם כמה דרכים ולא נתישבו לי כל הדרכים שהביא שם. ועפ"י דרכנו נ"ל לפרש גם דברי תוס' אלו דגם לשיטתם מוכח דעיקר היסוד דלא מהני רוב בממון להוציא מיד המוחזק הוא משום חזקת ממון ויסוד עדיפות חזקת ממון הוא משום סברת המע"ה, דבממון עדיף כח וזכות של המוחזק שהסברא נותנת שישלוט המוחזק בדבר המסופק עד שיבורר הדבר בעדים או בראיות שכליות שנפקע כחו מן הממון, והנה כשהדיינים מתפלגים שנים אומרים על ראובן שהוא חייב ואחד אומר שהוא זכאי איכא בזה לדון משני צדדים צד אחד מחמת כח בי"ד, והצד השני מכח אמת ושקר של חיוב ופטור, וכשאנו דנים על צד הבי"ד דרוב מחייבים והמיעוט פוטרים, והם דנים על הנידון שהוא מוחזק בממון זה, אז עפ"י הכלל דאחרי רבים להטות בטל כמו בי"ד של המיעוט אף שהם דנים לענין הממון ואין הכרעת רוב מכריע בממון, זה שייך רק אם נבוא להכריע מצד האמת לומר שהוכרע עפ"י האמת שאין הממון של ראובן, אבל לענין כח בי"ד שהוא דין תורה הרי זה ככל הדינים שבתורה, דאזלינן בתר רוב, והוכרע הדין שבטל מזה כח בי"ד של המיעוט והוא כמאן דליתא אמנם הספק האמתי אשר נולד ע"י מחלקותם מי מהם כון אל האמת הנה ספק זה לא הוכרע כלום ע"י זה שנתבטל מן המיעוט כח בי"ד, ועל זה יש לנו רוב דעות לחיוב ודעה אחת לפטור, וכיון שבממון אין הרוב מכריע מהראוי להיות שלא להוציא מן המוחזק, אבל באמת אין מוציאין מן המוחזק בכה"ג ע"י הכרעת השכל, רק בי"ד מפקו מיני' שהרוב דיינים מוציאים מן המוחזק עפ"י דין תורה של כח בי"ד שעליהם לעשות כפי הוראתם והם מורים שלא עפ"י הכרעת השכל של רוב אלא עפ"י דעתם המוחלטת, וזהו כונת התוס' במש"כ דהמיעוט בדיינים כמאן דליתא, דאל"כ כשבאים להוציא מיד המוחזק אין עלי' חיוב לעשות כהרוב המחייבים אותו, דיש לו מיעוט המזכהו, אבל במה שנוגע לכח בי"ד אין להמוחזק כח בי"ד המסייעו דבטל כחו לגמרי, כמש"כ, אלא דיש כח ספק המסייע למוחזק שמא לא הורו הרוב כדין, דמה שנוגע להאמת ושקר לא הוכרע לגמרי, אבל מ"מ הוא מחויב לעשות כמו שיורו אותו בי"ד, ואף דשמא טעו בדבר משנה ובטל דינם אבל כ"ז שלא נתברר טענותם כח בי"ד להם, ומחויב עפ"י דין לעשות כהוראתם גם בממון, והבי"ד עושים הוראתם עפ"י דעת מוחלטת, ומצאתי בעז"ה קצת מדברי בס' או"ת בקיצור תקפו כהן סי' קכ"ג לענין קים לי יעו"ש ולשיטת תוס' דב"ק הנ"ל חלוק ממון מנפשות. דבנפשות י"ל כל רוב דמהני לענין איסור מהנים גם בנפשות רק חזקת ממון שאני, ורק לענין דיינים אמרו דלר' יאשי' יליף ק"ו לדיני ממונות מנפשות דשם ליכא חילוק בין ממון לנפשות. כנ"ל:

ולפ"ד יהי' מדוקדק היטב לשון הש"ס דלשמואל לא אזלינן כלל בתר רובא בממונא דלכאורה קשה לשון זה דהרי היכא דאין שניהם מוחזקים גם בממונא אזלינן בתר רובא, ולפימש"כ ניחא דכונת הש"ס הוא דלענין ממון אף היכא דלא הוחזק אחד מהם לא אזלינן בתר רובא מטעם איסורין שהוא מגזה"כ דאחרי רבים להטות, רק לעולם הוא משום יפוי כח של צד שהרוב מסייעו אלא דהיכא שאין אחד מהם מוחזק סגי בהכרעת רוב כל שהוא כרוב דאיתא קמן דעכ"פ עדיף כח מי שהרוב מסייעו ולהוציא מן המוחזק בעינן רוב מעליא שהוא הוכחה שכלית גמורה:

והנה בספרי האחרונים הקשו איך נמצא ידינו לענין כמה דברים שבע"כ הולכים אחר הרוב גם בממון, כמו לענין אונס ומפתה ומוציא שם רע דמשלמים לאבי הנערה ולא חיישינן שמא לאו אבי' הוא, וכן לענין פדיון הבן דמשלם אבי הבן, ובמכה נפש בהמה שמא טריפה היתה ובמקום נקב ניקב, עי' בס' הפלאה ספ"ק דכתובות שהאריך שם בזה, ומסיק שם דאם הוחזק לאב לענין שאר דיני התורה אז מוחזק גם לדיני ממונות. יעו"ש. ובדברינו נתבאר לעיל דאין סברא זו מוכרחת כלל ואין יסוד לכלל זה, ולכאורה לשיטת תוס' דריש סנהדרין ניחא דרוב מעליא שהוא רוב בטבע מהני גם לענין ממון. אבל לשיטת תוס' דב"ק הנ"ל קשה, אמנם הלא כבר כתבנו דבע"כ יש גדרים בזה דהרי חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וכה"ג מהני גם להוציא ממון והלא שם ג"כ איכא מיעוט בעולם שפורע תוך הזמן, וע"כ נלענ"ד דהיכא דאיכא רוב מכריע עפ"י הכרעת השכל גם לשיטת תוס' דב"ק הנ"ל מהני גם לדיני ממונות, וההבדל בין שתי השיטות דתוס' הנ"ל הוא רק בדיני נפשות דהתוס' בב"ק הנ"ל סברי דכל רוב שהוא רוב לענין איסורין מהני גם בדיני נפשות,