שערי ישר חלק א קסג

שיסודו הוא גדרי הזכות וכן כללי הספיקות כ"כ הם גדרים של זכות ממון שתלוים בדעת והסכמת השכל וסברא הישרה, הנה כשיש לתובע רוב המסייעו שעי"ז ראוי להיות זכותו גדול בהחפץ שטוענים עלי' אבל נגד זה זכות הנותן להנתבע במה שהוא מוחזק עולה נגד כח הזכות של התובע ובזה יש מקום לומר דמה דאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא הוא הכונה דבדינים שיסודם חוק התורה אמרה תורה ליזיל בתר רוב, אבל בממון שיסודו הוא הסכמת שכלי גם בירור הספיקות תלוי עפ"י שכל וסברא, אם לא במקומות שמפורש בתורה, כמו דיני עדות ושבועות שהם חוקי התורה ככל המצוות:

ועפ"י מש"כ יש לישב מה דנקטינן דגם לדיני ממונות מצרפין עדות המכחישות היכא דאפשר שטעו בעיבורא דירחא כמש"כ בחו"מ סי' ל' ובמס' סנהדרין מוכיח הש"ס דאזלינן בדיני נפשות אחר הרוב מהא דמהני עדות המכחישות זא"ז היכא שיש לתלות שטעו בעיבורא דירחא, דעפי"ז בממון דלא אזלינן בתר רוב מהראוי להיות שלא לצרף העדים בכה"ג, אבל לפמש"כ הנה בדיני העדות וגדרי הגדה שזה ודאי מחוקי התורה וע"ז נאמר בתורה לילך בתר הרוב והוי הגדת עדים והוא בכלל עפ"י שנים עדים יקום דבר שאמרה תורה, ובזה אין מקום לגרוע ולהוסיף עפ"י מה שנדמה סברות שכליות כמובן, וכן אם יהי' לנו ספק בכשרות העדים והדיינים ועפ"י רוב הם כשירים יהי' כשירים גם לדיני ממונות כיון דכשרותם הוא דין תורה וע"ז נאמר בתורה לילך בתר הרוב, וממילא מהני עדותם גם להוציא ממון, ול"ד ענין זה להא דהסכימו רוב הפוסקים בתינוק הנמצא דברוב ישראל אם נגח תורא דידן לתורא דידי' דאין צריך לשלם דאין הולכים בממון אחר הרוב, דהתם צדדי הספק הוא ספק בזכות הממון מצד עצמו דאם הוא ישראל חייב לשלם ואם לאו פטור, וכיון דיש מיעוט שאינו ישראל הוא דמצד הסברא גם זה ספק הוא וחזקת ממון עדיף משום הכי פטור לשלם, אבל כשהספק הוא בהגדת העדים או בכשרותם, דכשרות העדים והגדתם אינו גורם באמת זכות וחובה דלא איברו סהדי אלא לשקרי, משו"ה אם עפ"י רוב הגדתם שלמה אף דיש לספק שמא אין הגדתם כראוי ספק זה אינו ספק בזכות הממון שיגרום זכות לנתבע שיסייעהו חזקת הממון. וזה חילוק נכון ומיסתבר כנלענ"ד בזה:

ובס' כסף נבחר הביא בשם תרומת הדשן וז"ל הא דאמרינן היכא דאיכא חזקת ממון נגד הרוב אין הולכים בממון אחר הרוב אע"ג דבשאר דוכתי אמרינן רוב וחזקה רוב עדיף, דשאני חזקת ממון דאית בי' טעמא המוציא מע"ה ורובא לא מיקרי ראי'. עכ"ל. ואין דברי' מובנים לכאורה דמאי עדיף לשון הש"ס המרומז מלשון הש"ס המפורש, לו יהא דזה מרומז בלשון הש"ס המע"ה שיביא ראי' ברורה ורוב לא חשיב כראי' ברורה אבל עכ"פ לא ידעינן למה לא מהני רוב בממון ולדברינו כונתו מבוארת דהרי בגמ' אמרו דדין המע"ה אינו נלמד מקרא וא"צ קרא ע"ז רק שהוא משפט השכל המחיב להיות כן בדינ' ממונות ובלשון זה כלול דגם רוב לא יהני עד שיביא ראי', הרי הורו לנו בגמ' דבספק ממון תלוי בבירור שכלי והשכל מחיב שזכות המוחזק עדיף מזכותו של התובע אף אם הרוב מסייעו, שענין הרוב הוא חוק התורה ואין ללמוד מזה לדיני ממונות שיסודם ענין משפטי וחוקי התורה האמור לענין איסור והיתר ול"ד לדיני ממונות שמשפטם עפ"י מדת הזכות וראיות שכליות, ואם שגם עפ"י סברא הדעת נוטה שיזכה בזה מי שהרוב מסייעו, אבל זה רק במקום ששניהם אינם מוחזקים, אבל אם אחד מוחזק בחזקה גמורה סברת המע"ה מיפה כחו של המוחזק יותר ממה שיש כח וזכות לכנגדו ע"י סיוע של רוב כנלענ"ד:

ובתוס' פ"ק דסנהדרין ד' ג' ע"ב בהא דקאמר הש"ס שם דלרבי יאשי' ילפינן בדיינים שידונו עפ"י הרוב לדיני ממונות מק"ו מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לא כש"כ, כתבו וז"ל תימא דבריש פ' המוכר פירות קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי לא נילף בק"ו מדיני נפשות כדאמר הכא, ואין לומר דדיני נפשות גופייהו לא אזלינן בתר רובא ברובא דליתא קמן אלא ברובא דאיתא קמן, דהא בריש פ' בן סורר ומורה משמע דבכל דוכתא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות כגון רוב נשים לט' ילדן ורובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא, וצ"ל דרובא לרדיא זבני לא חשוב כי הנך רובא הילכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות עכ"ל. ודבריהם סתומים חדא בהא דקאמר שמואל כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רוב ולדבריהם קשה דהול"ל כי אזלינן בתר רוב גרוע באיסורא אבל לא בממונא, ועוד קשה מנין לנו לחלק דבאיסורא סגיא ברוב גרוע ובממון ונפשות בעינן רוב מעליא, כיון דלדבריהם לכאורה אין הטעם בדיני ממונות משום חזקת ממון, דא"כ לא שייך למילף דיני ממונות בק"ו מדיני נפשות גם ברוב מעליא ובלא טעמא דחזקת ממון למה יהי' דין ממון חלוק מכל דינים שבתורה, שלהתיר איסור היותר חמור סמכינן ארוב כל דהוא מה"ת ולענין ממון לא סמכינן על רוב כזה ובעינן דוקא רוב מעליא, ונלענ"ד דהנה בע"כ גם שמואל מודה דאיכא רובי דאזלינן בתרייהו גם בדיני ממונות, דהרי חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו הוא ג"כ ענין רוב דעפ"י רוב אין אדם רגיל לשלם תוך זמנו, וכן כל כה"ג, אלא דרוב כזה הוא כעין ראי' ועדות קצת דהמיעוט בזה הוא מיעוטא דמיעוטא והוכחה כזו מהני גם בדיני ממונות, ודין הרוב דמהני באיסורין הוא אף באופן שההוכחה קלה וקלושה, כגון אם יהי' חמשים קונים לשחיטה וחמשים ואחד קונים לרדיא ומתחשב., עפ"י ד"ת לרובא לרדיא ע"י איש אחד העודף, דמה"ת ליכא חילוק בכמות העודף של הרוב על המיעוט, ולפי"ז י"ל דגם לשיטת התוס' הנ"ל עיקר החילוק של דיני ממונות מאיסורין הוא מהטעם שכתבנו דבדיני ממונות בעינן הוכחה