שערי ישר חלק א טז

ספק שומן לכו"ע שמה התראה, וב"פ יוצא דופן נקטו דגם זה תלוי בדין התראת ספק, ובפ"ק דכתובות וב"ק נקטו היפך זה לגמרי דבספק כזה לכו"ע לא שמה התראה. ושיטת הרמב"ם ז"ל בדין התראת ספק לא נתבאר היטב, ורבים נתקשו בזה כפי שיבואר, דבמס' שבועות איתא בנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו, שתיהן במזיד אכלי' לתנאי' והדר אכלי' לאיסורי' מיחייב, אכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי' פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש למ"ד התראה ספק שמה התראה חייב, למ"ד לא שמה התראת פטור, ופסק הרמב"ם בה' שבועות פ"ד הי"ז דאם אכל שתיהן במזיד חייב בין שאכל האיסור תחילה, בין שאכל התנאי תחילה, דמוכח להדיא דנק להלכה דהתראת ספק שמה התראה, וכן כתב הרמב"ם בה' סנהדרין בפט"ז ה"ד בזה"ל, עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו לו אל תעשה דבר זה שאם תעשנו ולא תקיים עשה שבו תלקה ועבר ולא קיים העשה הרי זה לוקה אעפ"י שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר, התראת ספק התראה היא, עכ"ל. ובפ"ה מה' שבועות ה"ב כתב להיפך דז"ל כל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אינו חייב בשבועות בטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל וכו' ולמה אינו לוקה משום שבועות שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרין בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עלי' אלא א"כ לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בה' סנהדרין, עכ"ל. ודברי' מתמיהין כל רואה. מה כונתו במש"כ שהתראת ספק תלוי אם הלאו מפורש בתורה, ואיך יצויר שיהי' מלקות על לאו שאינו מפורש בתורה, והרי לאו דשבועות שוא ג"כ מפורש בתורה, וגם בעיקר הדין סותר שיטתו דפסק באכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי' דחייב, שהוא כמ"ד התראת ספק שמה התראה, וכן באו דברי' מפורשים בדין לאו הניתק לעשה דחייב אם לא קיים העשה משום דהתראת ספק שמה התראה ולמה כתב דפטור על שבועת שוא משום התראת ספק. ועפ"י שיטת התוס' בפ"ק דכתובות שבארנו אפשר לבאר דברי הרמב"ם בשלש הלכות אלו בלי גמגום, דבאכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי' יתחייב אם אכלו שתיהן במזיד למ"ד התראת ספק שמה התראה משום דיודע מתחילה שאם יאכל אח"כ את השני' יעשה איסור ודאי, אבל אם יאכל התנאי אח"כ בשוגג פטור, דרך בהצטרפות השני מעשים הוא חשוב כמזיד בודאי איסור, ומשו"ה לענין אם נשבע על אחרים שאין תלוי בידו, הוא פטור, דעכשי' בשעה שנשבע הוי התראת ספק, דמה שאין השבועה מתקיימת אח"כ הוא דבר שאין תלוי בו, אמנם לענין לאו הניתק לעשה שחייב אם לא קיים אח"כ את העשה, אף דג"כ ליכא הצטרפות של מזיד, דהרי פוסק כמ"ד קיימו ולא קיימו, היינו אף ע"י אונס, ע"ז כתב הרמב"ם לחלק דבניתק לעשה כתבה תורה מפורש על מעשה הספק שיהי' בלאו דהרי אמרה תורה לא תקח האם על הבנים והוא מזיד גמור שעושה נגד אזהרת התורה, ומהני גם התראת ספק, אבל בשאר הספקות, לא נאמרה בתורה אזהרה על הספק ולכן אינו נחשב כמזיד גמור, וזהו שכתב הרמב"ם דלענין שבועת שוא אינו לוקה דשם ליכא אזהרת לאו על הספק, ורק בניתק לעשה חייב ע"י התראת ספק בלי הצטרפות של מזיד במעשה העתידה, והיכי דאיכא הצטרפות כוונת מזיד ע"י מעשה של אח"כ חייב גם היכי דליכא לאו על הספק, ובכה"ג סגי הלאו שכתוב בתורה על הודאי, דמצרפינן כוונתו של עכשי' עם המעשה של אח"כ אם הי' הכל במזיד. כנלענ"ד בזה:

ולכן במה שהקשה הש"ש על הרמב"ם הנ"ל מסוגיא דפ' הערל, עלינו לתרץ כמו שבארנו בפ"ג, דקטן שאני דאיגלאי למפרע שהי' בן דעת וחשוב מזיד גמור, אבל בשאר הספיקות גם למ"ד שמה התראה פטור מחמת חסרון התראה ולא כמו שחשב הש"ש דלשיטת הרמב"ם הוא היתר דהרי לענין שבועת שוא לא כתב הרמב"ם משום דספק מותר מן התורה אלא דהוי חסרון התראה דאינו מזיד על ודאי רק על ספק, כנ"ל:

עוד נ"ל לפרש דברי התוס' כתובות באופן אחר שכונתם לפרש דברי הש"ש דמשום ספק נפשות להקל מיפטר ואם הי' הדין ספק נפשות להחמיר הי' מתחייב, דכיון דלא נכר בגמרא ענין זה של התראה בע"כ הטעם דמיפטר הוא משום חסרון כונה, כיון דלכו"ע בין לרבנן בין לר"ש אם לא נתכון להרוג בן ישראל פטור, ומשו"ה אם הי' הדין דספק נפשות להחמיר אז סגיא לענין חיוב רציחה גם כונה על הספק דלא גרע דין כונה מעצם הרציחה שחייב על הספק, אבל כיון דספק נפשות להקל דעל ספק אינו חייב מיתה הוי כמתכון על הספק ונמצא אח"כ ודאי הוי כמתכון להרוג אינו בר חיוב ונמצא בר חיוב, וע"ז הקשו דלמ"ד ה"ס לא שמה התראה אף אם ספק נפשות להחמיר אף דאז ליכא חסרון כונה, אבל ליכא התראה, ולמ"ד שמה התראה קשה דהרי בהכה זה וחזר והכה את זה חייב למ"ד שמה התראה ואינו מיפטר מחמת חסרון כונה, וע"ז תירצו דשם איכא כונת מעשה הכאה כשיודע שאם יכה שניהם יכה את אבי', ולענין כונה מהני ענין ההצטרפות, אבל הכא איכא חסרון כונה כיון דספק נפשות להקל הוי כמתכון להרוג את הספק והרג את הודאי. ולפי"ז בענין מש"כ תוס' בפ' יוצא דופן ובפ' הערל אם אכל ספק איסור דאין צריך כוונה דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה אינו ענין לנידון דידן ושם תלוי רק בדין התראת ספק, וכאן נקטו בש"ס ענין של כונה ולא נגעו בכאן ענין של התראה כלל, ובקצרה שמענו מזה דלענין חיוב מיתה שתלוי בג' תנאים שאם יבורר אח"כ שהרג את הנכרי פטור ושיתכון לעשות מעשה המחייבת, ושיהי' התראה המועילה. שלענין עצם חיוב מיתה אין נפ"מ אם ספק נפשות להחמיר או לא כיון שיבא לידי בירור, וכן לענין התראה אין נפ"מ אם ספק נפשות להחמיר או לא דהתראה בעינן שיהי' מותרה על עצם המעשה המחייבתו מיתה