שערי ישר חלק א קנד

ותחילה עלינו לבאר עיקר הענין שניתר הולד בשחיטת האם אם עצמות השחיטה של האם מתרת את הולד, וכמו שאמרו בגמ' ד' סימנים אכשר בי' רחמנא, שהסימנים של האם חשובים כסימנים דידי' ושחיטתם הוא שחיטה לגבי הולד, או נאמר דהולד ניתר ע"י ההיתר של האם וגזירת הכתוב הוא כל בבהמה תאכלו, וראי' ברורה לזה דהרי חתך מן הטחול של הבהמה אסור, וחתך מן העובר ולא הוציא לחוץ מותר כמבואר בגמ' וביו"ד סי' י"ד ועל האיברים החתוכים מן העובר ודאי דלא שייך בזה ד' סימנים אכשר בי' רחמנא, וכיון דמוכח דהיתר זה של כל בבהמה תאכלו הוא גזה"כ שניתר מה שבבהמה אף דלא שייך בזה שיהי' ענין שנאמר שבהם עצמם הי' ענין שחיטה מנא לן למילף שיהי' שחיטת סימני האם ענין שחיטה לולד, ועוד יש להוכיח קצת מהא דקיי"ל לענין אבר היוצא דאם לא החזירה קודם שחיטה אז אסור גם מקום חתך ואם החזירה קודם שחיטה מותר מקום חתך כמבואר בריש פרק בהמה המקשה וביו"ד סי' הנ"ל והטעם בזה כמו שפי' רש"י שם דמקום חתך אינו בכלל "ובשר בשדה טריפה" ולא בכלל "בבהמה תאכלו" דלא יצא לחוץ וגם אינו בפנים, ומשו"ה כל שלא החזירה אף שלא נאסר משום יוצא אבל אינו ניתר דאינו בכלל "בבהמה תאכלו" אבל אם החזירה ועכשי' בשעת שחיטה הוא בפנים הבהמה הוא ניתר מקרא דבבהמה ורק מה שיצא ילפינן כיון שיצא לחוץ אין לו תקנה, ואם נאמר דשחיטת האם מתרת לולד מלבד ההיתר של בבהמה למה לא תהני שחיטת האם על מקום חתך כיון שלא נאסר משום איסור יוצא ומוכח לכאורה מזה דאין עצמות שחיטת האם חשוב כשחיטה לגבי הולד, ורק היתר הוא מגזה"כ מקרא דכל בבהמה תאכלו:

אמנם מפורש במס' תמורה דשחיטת האם הוי שחיטה לגבי הולד דגרסינן התם ד' י"א ע"ב בעא מיני' אביי מרב יוסף היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו למ"ד ולדי קדשים בהוייתן הן קדושים מי הוי חולין בעזרה או לא א"ל מי קרינא בי' כי ירחק ממך המקום וזבחת, בעא מיני' אביי מרב יוסף היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו מי מחייב עלי' משום שחוטי חוץ או לא, א"ל מי קרינן בי' והביאום לה'. עכ"ל הש"ס. ומוכח מזה דשחיטת האם הוי שחיטה ממש לולד כאילו נשחטו סימנים דידי' - ולראי' זו העירני אחד מתלמידי הישיבה - ולפי"ז עלינו לומר דשני ענינים יחד איכא בעובר חדא דשחיטת סימני האם הוא שחיטת הולד עצמו, ועוד גזה"כ מן בבהמה תאכלו להתיר גם מה שנחתך מן העובר וגם להתיר עובר מת, וכן מוכח ענין זה מהא דס"ל לרבנן בהוציא העובר את ידו דמהני שחיטת האם לטהר מידי נבילה כמבואר במשנה פ' בהמה המקשה ד' ע"ב ואם נאמר דרק מקרא דכל בבהמה ניתר העובר ואבר היוצא אינו בכלל קרא זה האיך ניתר מאיסור נבילה דהרי לא הוי בשעת שחיטה בפנים, אבל עלינו למצוא מקור לזה שתיהני שחיטת האם לולד גם בלא קרא זה:

ונלענ"ד לבאר ענין זה עפ"י מה שכתב הרמב"ם ז"ל בה' עבדים פ"ז ה"ה וז"ל הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דברי' קימים, הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום שזה כמו שמשחרר חצי' עכ"ל. ובהשגות שם כתב בזה"ל:

א"א קשיא רישא אסיפא, סיפא קאמר דעובר ירך אמו א"כ רישא אמאי דברי' קיימים, אלא רישא דברי' קיימים דעובר לאו ירך אמו הוא וסיפא לא אמר כלום או משום דלא בא לעולם או משום דאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו. עכ"ל, ועיי"ש בלח"מ מה שהאריך שם לתרץ דברי הרמב"ם ואין דברי' מתישבים על הלב. ואכמ"ל. וע"כ נ"ל דהרמב"ם פוסק דעובר לאו ירך אמו הוא וכמו שאמר הראב"ד דמרישא מוכח דס"ל לאו ירך אמו הוא וכ"כ מוכח מהא דפסק כר' יוחנן בפ' מערימים בהפריש חטאתו מעוברת וילדה רצה מתכפר בה רצה מתכפר בולדה דאמרו בגמ' תמורה ד' כ"ה שם דקסבר עובר לאו ירך אמו הוא ופסק הרמב"ם כדברי' בפ"ד מה' פסולי המוקדשים. יעו"ש. אלא דסובר הרמב"ם דאף דעובר לאו ירך אמו הוא, הוא רק לענין לומר שכל התחדשות של איזה דין שחל על האם תחול על הולד שהוא טפל לגבי האם כמו שאם שחרר האם שיחול דין שחרור על הולד זה תלוי בדין עובר ירך אמו דלמ"ד עובר ירך אמו גם הולד משוחרר דחשיב כטפל לגבי האם, דל"ד לגוף האם עצמה שאם שייר אחד מאברי' שודאי לא ישוחרר מה ששייר גם למ"ד משחרר חצי עבדו קנה, וענין זה תלוי בפלוגתא אי עובר ירך אמו או לא, אבל לכו"ע איברי האם חשובים להעובר כאיברי עצמו מפני שחיותו תלוי בהאם, וענין זה לא כתב הרמב"ם מסברא דנפשו רק מצא כן בסוגית הש"ס דמס' גיטין:

דגרסינן בגמ' שם ד' כ"ג ע"ב כי אתא רב שמואל בר יהודא אמר ר' יוחנן תרתי אמר נראים דברים שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו ואם לחשך אדם לומר זו הלכה שנוי' אם היתה עוברה זכתה לו אמור לו שני גדולי הדור פרשו את הדבר ר' זירא ור' שמואל בר' יצחק חד אמר הא מני רבי היא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה וחד אמר מ"ט דרבי בהא קסבר עובר ירך אמו ונעשה כמו שהקנה לה אחד מאיברי'. עכ"ל הש"ס. ומפרש הרמב"ם כפשטות לשון הש"ס דכל אחד משני גדולי הדור תירץ קושיא אחת משתי הקושיות שנפלו בברייתא זו. חד תירץ שלא תקשה דהרי הוי כמשחרר חצי עבדו עכ"פ, ומתרץ דהא מני רבי היא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה ותירוץ זה מספיק גם אם נימא דרבי סובר עובר לאו ירך אמו הוא, ולמ"ד דמשחרר חצי עבדו לא קנה לא מהני שחרור הולד גם אם נימא עובר לאו ירך אמו הוא, דכיון דמשייר איברי האם הוי שיור לגבי הולד כמי ששייר אחד מאיברי העובר, וחד הוסיף לתרץ מה דקשה מהא דאין עבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו, והאיך השפחה מקבלת בעד העובר ומשני