שערי ישר חלק א קנ

לתפוס שתי מציאות הטומאה מלבד דקשה להשיג ענין זה בדבר רוחני, עוד קשה יותר קל על חמור מחמור על קל ומ"ש בבת אחת דחיילי טומאה קלה עם טומאה חמורה כמבואר שם בסוגיא, אלא נראה שאין חל דין טומאה בדבר שכבר דין טומאה עלי' אבל אם יהי' בטומאה השני' איזה דין וכן בבת אחת והוא דומה קצת לענין אין איסור חל על איסור אלא דשם הוא הענין שאין אזהרה חלה על דבר המוזהר וכאן הוא חלות דין טומאה על טומאה ומשו"ה אין פרטי הדינים תלוים זב"ז לענין כולל ומוסף ושם הוא כלל פשוט להלכה וכאן מיבעיא לי' לרבא שם במנחות, ועפ"י כלל זה נראה לי דגם בטהרת הטומאה שהוא ענין דין חלות שחל על הטובל דין טהרה ומשו"ה היכא דיש על הטובל שני דיני טומאות אחד המתטהר ע"י טבילה ושני שאינו מתטהר לא מהני טבילה להפקיע דין טומאה המתטהרת משום דאי אפשר לחול על הטמא דין טהרה כיון דנשאר בדין טומאתו, אבל כשטובל מטומאת מת ושרץ בידו מהני טבילתו דחל עלי' דין טהרה מטומאה החמורה ונשאר עלי' טומאה קלה, והנה אם יהי' איזה דין נוסף בטומאה קלה מה דליכא בטומאה החמורה נראה ודאי דבכה"ג מהני הטבילה על טומאה הקלה וכמו שכתבו בתוס' מנחות שם ובחולין ד' ע"ב ע"ב דלהכי חייל טומאת אוכלין על טומאת אבר מן החי אף דהוא קל על חמור משום דיש איזה דין נוסף בטומאת אוכלין דמצטרף עם שאר אוכלין לכביצה לטמא. יעו"ש. ומשו"ה נראה דגם לענין טבילה יהי' הדין כן שתהני טבילה לטומאה הקלה אף שתשאר טומאה החמורה אם רק איכא דין נוסף בטומאה הקלה, וכמו דמהני טבילת נדה לבעלה אף אם היא טמאה טומאת מת, דלענין זה של איסור לבעלה טומאת נדה חמורה מטומאת מת, וכן בכל כה"ג:

ובזה יתבאר לנו טעמייהו דרבנן דסברי דמהני טבילה לטומאת קרי אף אם הוא טמא בטומאה חמורה של זיבה, וכן מה דחייל עלי' טומאת קרי אף שכבר הי' טמא טומאת זיבה ולא אמרינן שבעה לה טומאה, דסברי כיון דלענין זה להצריך טבילה לתורה ולתפילה לא תקן עזרא רק על טומאת, קרי חשיבא טומאת קרי חמורה לפרט זה וחיילא על טומאת זיבה החמורה, ומשו"ה מועלת הטבילה לטומאת קרי אף דנשאר בטומאת זיבה, ור' יהודא סובר דדין זה שגזרו על בעל קרי אינו דין טומאה בטומאת קרי לומר שיש איזה חומר בטומאת קרי מטומאת זיבה ונדה, אלא שאסרוהו בתורה ובתפילה עד שיטהר מטומאת קרי כל זמן שיוכל ליטהר ואינו מטהר, ונמצא שדין זה הוא השייך רק לתורה ולתפילה ולא דין טומאה הוא, ובדיני הטומאה ליכא שום דין נוסף בטומאת קרי על טומאת זיבה, ומשו"ה אם הי' זב וראה קרי לא חייל עלי' דין טומאת קרי כלל, אם נאמר דקל על חמור לא חייל משום דשבעה לה טומאה, וכן אם הי' טמא טומאת קרי ואח"כ ראה זוב לא תהני טבילתו להפקיע ממנו טומאת קרי דלא חל עלי' דין טהרה כיון שהוא טמא טומאה חמורה ואף דלרבי יהודא מהני טבילה לטומאת קרי אף אם יש עלי' טומאת מת צריך לומר דרק כששניהם טומאה היוצאה מגופו בכה"ג סובר ר' יהודא דלא מהני טבילה לקלה אם איכא עלי' טומאה חמורה, אבל בטומאת מת וקרי גם לרבי יהודא מהני להתטהר מטומאה הקלה משום דחמירא לענין זה דהוי טומאה היוצאה מגופו וכן חל עלי' טומאת קרי אף שהוא טמא טומאת מת ולא אמרינן שבעה לה טומאה, ולענין חלות הטומאה בלא"ה כתבו התוס' בחולין שם ובמנחות דבטומאה שמגופו לא אמרינן שבעה לה טומאה. יעו"ש. אבל לנידון דידן גם לשאר שיטות התוס' שם ניחא דהכא לענין זה חשוב טומאת קרי כתמורה נגד טומאת מת, וענין זה ל"ד למש"כ בתוס', מנחות שהבאנו, דהחומר בטומאת אוכלין לענין הצטרפות לכביצה הוא דין חומר בטומאה עצמה, היינו דזה שאין דין הצטרפות באבר מן החי משום דטומאת אבר מן החי הוא שתלוי בשלימות האבר ולא על כל משהו, ודין טומאת אוכלין הוא על כל משהו וממילא שייך דין הצטרפות. כנלענ"ד בענין זה:

אמנם לפי"ז מה שכתבנו בפרק הקדום בדין טומאת התהום לבאר בירד ליטהר מטומאת מת ונטמא בטומאת התהום דלא הותר טומאת התהום משום דלא מהני טבילה לטומאה הראשונה מחמת טומאתו השני', לכאורה קשה דהרי כיון דטומאת התהום הותרה לנזיר ועושה פסח וטומאה ידיעה אסורה מהראוי שתיהני טבילה לטומאה הראשונה דהוי כחמורה נגד השני', אבל באמת לא קשה משני טעמים, חדא דכל זה שייך רק בשתי טומאות משני שמות כמו טומאת מגע וטומאת אבר מן החי או טומאת קר וזיבה וכל כה"ג דאם איכא איזה חומר בקלה נגד החמורה ראוי לחול שם טהרה שנטהר מטומאת קרי ונשאר טמא מטומאת מת או זיבה, אבל אם שתיהן טומאת מת אינו ראוי לחול שם טהרה אם הוא נשאר בטומאה דטומאת מת בטומאת התהום הוא ממש בעצם בטומאת מת דעלמא, והלכה שנתחדשה הוא רק מחמת השתנות הסבה שעל ידה נטמא שאם נטמא במת שלא ידע בו אדם חדשה ההלכה לנזיר ועושה פסח, והשני והוא עיקר דאף שאם הי' הדין באמת שהותר טומאת התהום דאז היתה הטבילה מועילה להפקיע ממנו טומאתו הראשונה וישאר עלי' טומאה השני' שהיא טומאת התהום, אבל כיון שאם לא יותר טומאת התהום אז תשאר עלי' טומאה הראשונה ויהי' סתירת הנזירות רק מחמת טומאה הידועה, וכל כה"ג לא הותר טומאת התהום. ובזה יהי' דברי התוס' בנזיר ד' ס"ג מכוונים יותר לחזקת דברינו דכתבו בלשונם שרגלים לדבר כלומר שטעם גדול י"ל הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו. עכ"ל. דמדבריהם מוכח להדיא דרק טעם יש בדבר שלא יותר בכה"ג דאם נאמר שעכ"פ אף אם יותר טומאת התהום לא הועילה הטבילה כלום והטומאה הראשונה עלי' איך יתכן שלא תסתור נזירותו דהרי טומאה הידועה ודאי סותרת, אבל לפמש"כ דבריהם מכוונים דאם היינו אומרים שהותרה