שערי ישר חלק א קמט

במזיד הציץ מרצה בכה"ג אסור לכתחילה דכל היכא שצריך רצוי ציץ ודאי לא שייך לעשות לכתחילה מחמת שירצה הציץ וכמו דאיתא בברייתא פסחים ד' ט"ז ע"ב ונשא אהרן את עון הקדשים איזה עון נושא יעו"ש. הרי זה הענין שהציץ מרצה הוא שמרצה על עון ואיך יתכן לומר שיהי' מותר לעשות עון לכתחילה מחמת שהציץ יכפר וירצה אח"כ וזה ברור לענ"ד:

ומעתה יתבאר לנו דברי הש"ס בפסחים באופן אחר, דהנה אלישנא קמא דאמר מבר"א ולא שנו אלא שנודע לו לאחר זריקה פריך הש"ס מהברייתא דמוצא מת מושכב דקתני טהור לעושה פסח וטהור להבא משמע, ואמר בלישנא בתרא להיפוך, דאפי' נודע לו לפני זריקה, והקשה הכ"מ דהרי גם ללישנא בתרא רק לפני זריקה ולא לפני שחיטה והרמב"ם בהק"פ הביא במוצא מת מושכב מותר לכתחילה "לשחוט" ובאמת לפמש"כ הלא יקשה טובא דמה ענין דברי מר בר רב אשי דמפרש המשנה דקתני נטמא בטומאת התהום הציץ מרצה דבארנו דמיירי בנודע קודם עשית הקרבן שנטמא בודאי בטומאת התהום ועבר ועשה פסח או קרבן אחר דגם בכה"ג אף שלא הותר טומאת התהום משעת הידיעה ואילך מ"מ הציץ מרצה, והברייתא מיירי בלא רצוי ציץ דמותר לכתחילה כל זמן שלא נודע ידיעה ברורה, אבל נראה לענ"ד דכל מה שכתבנו הוא עפ"י מסקנת הש"ס וזה גופא הוא קושית ומסקנת הש"ס, דהנה לפי"מ דאמר בלישנא קמא דמר בר רב אשי לפרש המשנה שהציץ מרצה בטומאת התהום שהוא רק אם נודע לאחר זריקה מוכרח דהא דהתירה תורה בטומאת התהום אינו היתר גמור דכיון דצריך רצוי ציץ מוכרח שהוא נקרא עון והוא בכלל הכתוב ונשא אהרן את עון הקדשים וע"ז פריך דבברייתא קתני דהיכא דאיכא ספק עושה פסח לכתחילה מחמת דגם עכשי' עדיין חסר ידיעה ואיכא היתר של טומאת התהום ואם נאמר דכל עיקרה של ההלכה נאמרה רק שהציץ מרצה ואיך אפשר שיהי' מותר לעשות לכתחילה, ומוכרח מן הברייתא דעיקרה של ההלכה שנאמרה להתיר בטומאת התהום הוא היתר גמור שאינו בכלל עון כלל, וא"צ לרצוי ציץ ומותר גם היכא דליכא ציץ, וא"כ א"א לפרש המשנה כלישנא קמא דמבר"א דמיירי המשנה שנודע לו לאחר זריקה כיון דבשעת עשית הפסח לא הי' ידיעה הרי הי' היתר גמור שאינו צריך כלל לרצוי ציץ ובמשנה קתני שהציץ מרצה, ומשו"ה מספיק להיפוך דהמשנה מיירי בנודע לו לפני זריקה דבכה"ג לכתחילה ודאי אסור לעשות ומתחשב עון רק אם עבר ועשה הציץ מרצה וזה דין שני בטומאת התהום. והרמב"ם הביא מסקנת הש"ס זו בה' ביאת מקדש לענין ההלכה של טומאת התהום מה שהציץ מרצה והעתיק להלכה כצורתה בלי שום שנוי ובה' ק"פ הביא להלכה את הברייתא במת מושכב דעושה לכתחילה דשם מיירי בספק שמותר בלי הרצאת ציץ, והא דמפרש הרמב"ם דענין רצוי ציץ האמור במשנה רק לענין הכהן שעבד ולא לענין נזיר ועושה פסח, משום דלבעלים לא מהני רצוי ציץ, דאם הי' נודע רק ידיעת ספק מותר לכתחילה וא"צ רצוי ציץ, ואם נודע ידיעה ודאית לא מהני ציץ דכיון שחל על הבעלים דין פטור מפסח לא ישתנה ע"י הציץ וכן בנזיר אם נעשה דינו כנזיר טמא והימים הראשונים יפלו לא ישתנה הדין ע"י ציץ שרק בפסול קדשים מרצה ציץ, וכל דברי הרמב"ם מיושבים בלי גמגום כלל בעזה"י ומקום הניחו לי להתגדר בו. אחר זה מצאתי בעז"ה קצת מדברינו בחי' מלא הרועים למס' פסחים והביא גם בשם ס' אור חדש והוא לחלק בין ספק לודאי אבל לא ביאר כלום למה חלוק הספק מודאי וגם לא העיר מענין רצוי ציץ יעו"ש. שוב ראיתי דמש"כ בשיטת הרמב"ם דבספק טומאת התהום מותר לכתחילה אף משעת ידיעת הספק הוא מפורש ברש"י זבחים ד' כ"ג ע"א דמפרש בטומאת התהום דזיבה כגון שראה בין השמשות דהוי ספק אם הוא ראי' אחת או שתי ראיות דגם אחר ידיעת הספק מותר אם נאמר דגם טומאת התהום דזיבה הותר והתוס' שם הקשו ע"ז מפ' כיצד צולין דאמרו שם דלר' יוסי לא משכחת טומאת התהום בזיבה ולפי' רש"י משכחת לה בכה"ג, ומזה אסקו דמשעת ידיעת הספק אף שלא נודע ידיעה ודאית לא הותר טומאת התהום יעו"ש:

פרק כא והנה בעיקר הכלל שאמרנו בפרק הקדום דאין טמא מתטהר ע"י טבילה אם אחר הטבילה תשאר עלי' טומאה כראשונה ולא הועילה טבילתו כלום לסלק מעלי' טומאת הראשונה, הנה לכאורה במחלוקת שנוי' במס' ברכות בפלוגתא דר' יהודא וחכמים בספ"ג בזב שראה קרי ומשמשת שראתה נדה דרבנן סבר צריכים טבילה ור' יהודא פוטר ומסקנת הש"ס שם בד' כ"ב ע"א דגם ר' יהודא סובר עיקר תקנת עזרא דבעלי קריין אסורין בתפילה עד שיטבלו ופליג רק היכא דאיכא עלי' טומאת זיבה או נדה שנפטר מטבילה בין שהי' זיבה תחילה ואח"כ קרי ובין שהי' טומאת קרי ואח"כ זיבה פטור מטבילה ורש"י שם בד' כ"ב בדיבור המתחיל אלא לאו ר' יהודא כתב בזה"ל קתני להודיעך דאפי' היכא דקדם הקרי אתיא טומאת נדה ומפקעה טבילה דאין טבילה אלא המטהרת עכ"ל. הרי מפורש דר"י ס"ל דכיון דאיכא עלי' טומאת זיבה לא פקעה טומאת קרי ע"י טבילה ורבנן פליגי ע"ז וסברי דאף אם איכא טומאת זיבה עלי' מ"מ מועלת הטבילה להפקיע את טומאת הקרי, והנה אף דהענין הטבילה דשם הוא מדרבנן כמו שמפורש שם בש"ס אבל עכ"פ משמע דפליגי בכללי הטבילה גם אם שייך לדין תורה, ונראה לי דכמו דמצינו לענין חלות הטומאה בגמ' מנחות ד' כ"ד דבטומאות שוות או קלה על חמורה לא חייל טומאה על טומאה משום דשבעה לה טומאה, ולפי קוצר השגתי נראה לי דאין ענין זה שאין מקום בעצם