שערי ישר חלק א קמח

קושיא זו סובר הרמב"ם לבאר סוגיא זו בדרך אחר ומפרש דלפי מה דמתיב הש"ס על מר בר רב אשי מן הברייתא דמוצא מת מושכב דקתני טהור לנזיר ועושה פסח שהוא בלהבא ומסיק אלא אי איתמר הכי איתמר אפילו נודע לפני זריקה מרצה הוא לאו דוקא לפני זריקה אלא אפילו קודם שחיטה נמי אלא לפי שאמר מתחילה לשון לפני זריקה מסיק בלשון זה, ולהלכה לא הביא כלום לשון זה של מר בר רב אשי אלא הביא רק הברייתא כלשונה וכפי פירושו דמפרש דהאי בד"א במהלך ברגלי' אבל טעון או רכוב טמא שאמור בברייתא קאי על ראשית המאמר דקתני לנזיר ועושה פסח טהור ע"ז מחלקינן דרק במהלך ברגלי' דאפשר שלא יגע אבל בטעון טמא, דלא כמה שפי' רש"י שם דמפרש האי בד"א על משובר ומפורק דטהור לתרומה, ולפי דברינו אלה מיושב ומתורץ קושית התוס' דמה דתנן במס' נזיר דבנודע קודם שגילח גם טומאת התהום סותר הוא כשנודע שנטמא בודאי אבל הכא דמיירי הברייתא בידיעת הספק מותר לעושה פסח גם אם נודע קודם שחיטה, ואף דלפי"ז למה לא מתרץ הש"ס על מר בר רב אשי דאמר לא שנו אלא שנודע לאחר זריקה דהוא כשנודע שנטמא ודאי והברייתא דקתני טהור דמשמע להבא הוא בשנודע ידיעת הספק, זה ל"ק דכיון דאמר לא שנו משמע דקודם זריקה ליכא דין היתר טומאת התהום, ועוד דבידיעת טומאה ודאי קודם זריקה אין שום חידוש דהלא משנה מפורשת היא במס' נזיר ומשו"ה מתרץ הש"ס להפך דברי' דאשמעינן דין זה דבספק מותר גם קודם זריקה דהיינו גם קודם שחיטה, ודברי הרמב"ם מתבארים עד"ז בטוב טעם בעזה"י ובכ"מ שם כתב ע"ז דפסק כלישנא בתרא דמבר"א ומשמע לרבינו דאפילו לכתחילה שוחט קרבן פסח שהוא קרבן חובה והיא מצו' עוברת, משא"כ בשאר הקרבנות שאם נודע לו קודם זריקה אם זרק הורצה אבל לכתחילה לא יזרוק כדמשמע מדברי רבינו פ"ד מה' ביאת מקדש. עכ"ל:

והנה בפ"ד מה' ביאת מקדש ה"ו כתב הרמב"ם וזה לשונו כהן שעבד ואחר כך נודע שהי' טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולים שהרי עבודתו חולין, ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה, וכל הקרבנות שהקריב נרצו ואפילו נודע לו, שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה, שהציץ מרצה על טומאת התהום אעפ"י שהוא מזיד וכבר בארנו טומאת התהום בנזירות. עכ"ל. ובה' ח' שם כתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והי' על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'. עד כאן לשונו. וגם כאן העיר הכ"מ וז"ל כהן שעבד ואח"כ נודע שהוא טמא וכו' אלא דאיכא למידק שממ"ש רבינו נראה דלכתחילה אינו זורק כל שנודע לו, ובפ' ז' מהק"פ נראה מדברי' דלכתחילה נמי שוחט וזורק, וצ"ל שטעמו משום דשאני קרבן פסח שהוא חובה והיא מצו' עוברת. עכ"ל. ועפמש"כ לעיל לבאר שיטת הרמב"ם דרק היכא דהוי ספק טומאת התהום מותר לכתחילה אבל בודאי טומאה הותרה רק עד הידיעה ומשעת ידיעה לא הותרה והרי זה ככל טומאה ידועה עלינו לבאר שיטתו כיון דגם בטומאה ודאית איכא היתר בטומאת התהום, ונלענ"ד - אחרי בקשת מחילה מתחת כפות רגלי מרן הכ"מ - לבאר כי דברי הרמב"ם בהק"פ ודברי' כאן בה' ביאת מקדש הם שני ענינים שלא קרב זא"ז, והוא דהנה במשנה דפסחים תנן נטמא בטומאת התהום הציץ מרצה וכיון דקתני שהציץ מרצה הוא מפורש דרק ע"י רצוי ציץ הוא ההתרה, ובזמן דליכא ציץ על מצחו של כהן גדול ליכא רצוי כמו שפסק הרמב"ם כאן בה' ח', ובה' ק"פ בפ"ו ה"ג לענין שומרת יום שראתה זוב אחר שנזרק הדם שפטורה מפסח שני לא זכר כלום שתלוי ברצוי ציץ, וכן בהי"א במצא מת מושכב לרוחבו של דרך דעושה פסח לכתחילה וכן בה' י"ב שאם נודע אחר שעשה פסחו שהי' טמא בטומאת התהום דפטור מפסח שני לא נזכר כלום שתלוי ברצוי ציץ, וכן בברייתא דמוצא מת מושכב לא נזכר כלום ענין זה שהציץ מרצה וכן בה' נזירות בכל ההלכות שהביא הרמב"ם לענין טומאת התהום אין שום רמז לא ברמב"ם ולא בגמ' ענין זה שיהי' תלוי עיקר היתר של טומאת התהום ברצוי ציץ, וע"כ נתתי אל לבי לעיין בזה כי הלא דבר הוא כיון דכל היכא שהוא משום רצוי ציץ אינו מרצה רק בזמן שהוא על מצחו איך סתמו בגמ' ובהלכות בלי לפרש עיקר הלכה של היתר טומאת התהום:

ואחר העיון היטב נתבאר לי בעזה"י דשני ענינים הם דעיקרה של ההלכה שנאמרה בסיני להתיר טומאת התהום הוא שתהי' מותרת כל זמן שלא נודע הטומאה בבירור כראוי ומשעה שנתבררה שהיתה טומאה חל הדין משעת הידיעה ואילך אבל לא למפרע, דהרי מעיקרא חסרה הידיעה והי' היתר גמור, וממילא אם נודע שהי' מת מושכב באופן שנקרא טומאת התהום רק שלא נתברר בידיעה ברורה שנגע בו אף שקרוב יותר שנגע וטמא לתרומה כמו שפסק הרמב"ם בפי"ח מה' אבות הטומאה עפ"י הברייתא הנ"ל, מ"מ טהור הוא לעושה פסח ולנזיר היינו היתר גמור לכתחילה כמש"כ כיון דגם רוב אינו חשוב כידיעה ואיכא גם עכשיו היתר של ההלכה, אבל אלה א"צ כלום לרצוי ציץ דהוי היתר גמור עפ"י ההלכה, והא דמבואר במשנה שהציץ מרצה על טומאת התהום הוא בכה"ג דאיכא ידיעה ברורה דמשעת הידיעה ואילך הרי ליכא היתר של טומאת התהום כמו שמבואר במשנה דנזיר אם עד שלא גילח נודע לו הרי זה סותר וכן הוא בתוספתא בנזיר ובפסחים לענין עושה פסח, בכה"ג ודאי אסור לעשות פסחו ואם עבר ועשה בכה"ג הציץ מרצה וקים להו לחכמי המשנה דבהלכה שנאמרה להתיר טומאת התהום שהוא רק עד הידיעה נאמר עוד חידוש דגם אחר הידיעה או עבר ועשה קרבן הציץ מרצה, וכפי שמפרש הרמב"ם ענין זה אינו שייך לנזיר ועושה פסח אלא הוא כלל בכל הקרבנות, כמו שהבאנו דברי' למעלה ולפי"ז דברי הרמב"ם שכ' בה' ק"פ לענין מת מושכב דשוחט לכתחילה הוא רק היכא דהוא היתר גמור דא"צ לרצוי ציץ אבל כאן בה' ביאת מקדש דמיירי שנודע בודאי שנטמא בטומאת התהום דמשעת הידיעה ואילך לא הותר טומאת התהום ורק אם עבר