שערי ישר חלק א קמז

שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהי' טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני ודבר זה הלכה מפי הקבלה, אבל אם נודע לו שהי' טמא בטומאה ידועה חייב בפסח שני עכ"ל. ומדברי הרמב"ם בה' י"א למד בס' ש"ש דסובר הרמב"ם דלא הותרה טומאת התהום רק אם גם עכשי' אינו ידוע ודאי שנטמא רק הדבר נוטה יותר שנטמא אבל אם נודע לו שבודאי נטמא לא הותרה טומאת התהום יעו"ש. ודברי' תמוהים דהרי בה' י"ב אי אפשר לפרש בשום פנים דמיירי שהדבר בספק דא"כ גם בטומאה ידועה פטור מפסח שני דאיך יעשה פסח שני מספק, אם לא שנדחוק דמיירי דאיכא רוב צדדים שנטמא והוי כודאי לטומאה ידועה ובטומאת התהום לא מהני רוב, אבל בהלכה זו ליכא שום רמז בדברי הרמב"ם במדת צדדי בירור הטומאה, ואם נאמר שדברי' נמשכים על דברי הלכה י"א הלא כל דברי' מיותרים הם דכבר כתב שם דעושה פסח בראשון, וע"כ נלענ"ד בדברי הרמב"ם דמחלק בין היתר טומאת התהום לשעבר ובין היתר טומאת התהום בלהבא, דהנה עפ"י המבואר במס' נזיר דרק אם נודע לו לאחר שגלח אינו סותר אבל אם נודע לו קודם שגילח גם טומאת התהום סותר לנזירותו לר"א דסובר תגלחתו מעכבתו, דביאור הענין הוא דמה שנאמרה ההלכה להתיר טומאת התהום לנזיר ועושה פסח הוא רק היתר קודם הידיעה שיהי' הדין תלוי בידיעת האדם וכעין שמצינו הלכה בספק ערלה שהידיעה גורמת הדין ומשו"ה כשנודע לאחר שגלח וכן בפסח לאחר שעשה כבר את פסחו, אין מתחדש עתה עלי' שום דין דכיון דבשעת התגלחו ועשית פסחו לא חל עלי' שום דין מחמת טומאת התהום, דהתורה התירה קודם הידיעה, אבל אם נודע לו קודם גילוח או קודם שעשה הפסח לא שאני טומאת התהום מטומאה ידועה, דמשעת ידיעה ואילך חל עלי' הדין של טמא מת גם לענין נזירות ופסח, ולפי"ז י"ל דכ"ז אם נודע לו שהוא טמא ודאי אבל אם משעת ידיעה ואילך ג"כ לא נתודע בבירור אלא שהדבר בספק הרי גם עכשי' הוא קודם ידיעה וכ"ז שלא נודע התירה תורה, דהרי כל הספיקות הוא שאנו מסופקים על המציאות כפי שהוא באמת, ומחמת זה יוצא לנו הדינים להלכה להתנהג כפי דיני הספיקות, והכא שהדין תלוי בידיעה אי אפשר לנו לספק שמא באמת הדין עלי' כדין טמא מת שנדחה לפסח שני מדין ודאי, כיון דליכא ידיעה ודאית אין חל עלי' דין טמא מת ודאי לדחות אותו מפסח שחלות הדין בזה הוא כפי ערך הידיעה, וא"כ בטל מזה תורת הספק לגמרי, דבמציאות האמתי ליכא דיני ספיקות וכיון דעכ"פ אין דין ודאי בזה במציאות מה יהי' משפט הספק בכה"ג ומשו"ה מותר לגמרי ולפי"ז גם אם נודע ספק זה קודם שעשה פסח ה"ז עושה פסחו לכתחילה, ועד"ז מתבארים שני הלכות אלו דבהלכה י"א מיירי לענין דין להבא אם מותר לו לעשות פסח ראשון לכתחילה ובזה הוא דוקא אם לאחר הידיעה הוא בספק דאם נודע בודאי הוא מעתה כדין כל טמא מת, ובהלכה השני' דמיירי שכבר עשה פסחו קודם הידיעה ועתה נודע לו אז גם אם ודאי נטמא אינו עושה פסח שני דבשעת עשית הפסח הי' מותר, וכן מוכח בדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל דבהלכה הראשונה כתב ה"ז "שוחט" ואוכל פסחו, והלכה השני' כתב מי "שעשה" פסח בחזקת שהוא טהור וזה ברור בעזה"י. מה דמוכח בשיטת הרמב"ם דבמת מושכב לרוחב הדרך מן הקצה אל הקצה אף דאיכא רוב גמור שנטמא דרך באופנים רחוקים אפשרות בזה שלא נגע ולא האהיל על המת וראי' בזה דטמא לתרומה דאם הי' ספק שקול הי' טהור גם לתרומה דהוי ספק טומאה ברה"ר, ובכ"ז מתחשב לספק ומותר לעשות הפסח ועפי"מ שכתבנו לעיל בש"א פ"ה דדין רוב לא נאמר בתורה שיתחשב כידיעה אלא עלינו להחזיק שכן הוא הדבר במציאות כפי שמראה לנו צדדי הרוב מתפרש היטב שיטת הרמב"ם, דכ"ז שייך רק בדינים שחלות הדין אינו תלוי בידיעת האדם וכיון שעלינו להחזיק שכן הוא במציאות עלינו להתנהג כן עפ"י שורת דין התורה ומשו"ה טמא לתרומה, אבל בדין שתלוי בידיעה כמו בטומאת התהום וכיוצא בו לא יועיל לנו מה שנחזיק שכך וכך הוא במציאות שאין המציאות גורמת הדין עד שנדע יעו"ש. ומשו"ה גם אם איכא רוב שנטמא הוא מותר בעשית פסח עד שידע בודאי שנטמא ונכון הוא בעזה"י

והרמב"ם כתב דינו עפ"י פירושו בסוגית הש"ס דפסחים ד' פ"א: דאיתא שם אמר מר בר רב אשי לא שנו אלא שנודע לו לאחר זריקה - קאי על המבואר שם במשנה נטמא בטומאת התהום הציץ מרצה - דכי איזדרק דם שפיר איזדריק אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה, מיתיבי המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור וכל טמא וטהור להבא הוא, אלא אי איתמר הכי איתמר אמר מבר"א לא תימא נודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה וכו' אלא אפילו נודע לו לפני זריקה מרצה, גופא המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור בד"א שאין לו מקום לעבור, אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור בד"א שמצאו שלם אבל משובר ומפורק טהור שמא בין הפרקים עבר וכו', בד"א במהלך ברגלי', אבל טעון או רכוב טמא לפי שמהלך ברגלי' אפשר שלא יגע ולא יאהיל אבל טעון או רכוב אי אפשר שלא יגע ולא יאהיל, בד"א בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה טמא וכו' ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד. ובתוס' שם ד"ה אלא לפני זריקה נמי מרצה הקשו וז"ל וקשה לר"י דבפ' בתרא דנזיר תנן אם עד שלא גילח נודע לו אפילו טומאת התהום נמי סותר ומוקי לה ר' יוחנן בגמ' כר"א דאמר תגלחת מעכבת וא"כ נודע לו לפני זריקה נמי כיון דמעכבת אמאי אינו סותר, ותירץ ר"י דהכא כיון שנשחט יש לו להשלים ומרצה ציץ על טומאת התהום וכו' יעו"ש, והנה כל הרואה יראה שהקושיא חמורה והתירוץ אינו פשוט ומחמת