שערי ישר חלק א קמו

במשנה דהוי ודאי נזיר טמא דחזקת טמא טמא כיון דעכשי' ענין הספק אם נשארה עלי' טומאתו והוי ספק בטבילה מוקמינן לי' על חזקתו. והנה בפי' המשניות להרמב"ם שם במס' נזיר משמע להדיא דכונת המשנה משום גדרי החזקה הוא דז"ל ואשוב אל הכונה אם זה אשר ירד ליטהר מטומאת מת וטהר והשלים נזירותו ואח"כ ידע שזאת המערה שנטהר בה הי' בה מת משוקע בקרקע המערה סותר ויעמוד בחזקת טומאה והטעם בזה מה שאמר שחזקת טמא טמא ופי' רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כ"ז שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקים איזה ענין שיהי' נניחהו בחזקת עד שיבוא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהי' בו ספק ואפשר אחר ה"ז לא יסתלק החזקה. אחר כן הביא כל מה שדומה לזה. עכ"ל. והנה במה שצירה לנו המשנה בירד ליטהר ונמצא אח"כ מת משוקע קרוב הענין לפרש כמש"כ דגם אח"כ כשנודע לא נודע טומאה ודאית דאפשר שלא נגע כלל בהמת ואם נגע שמא היתה הנגיעה אחר הטבילה ואפשר לבאר כמש"כ דמשום חזקת טומאה הראשונה לא מהני הני ספקות דהוי ספק אם הועילה הטבילה, אבל דברי הרמב"ם בה' קרבן פסח פ"ו הי"ג אין לפרש כן דז"ל מי שנטמא במת והוזה עלי' ג' וז' ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאה הראשונה, אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח ה"ז חייב בפסח שני שחזקת הטמא טמא עד שיהי' טהור ודאי שרגלים לדבר. עכ"ל הלכה זו. אין לפרשה דגם אח"כ מסופק לנו אם נטמא ודאי בטומאת התהום או לא, דהרי מפורש כתב דאח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום דזה הלשון מורה על ידיעת טומאה ודאית ומ"מ מסיק שהטעם בזה משום חזקת טמא טמא

ע"כ נלענ"ד דאף על ידיעת ודאי טומאה שייך האי טעמא וכמו שנבאר, דבאמת מצינו דגם היכא שהטמא טמא מחמת טומאה ראשונה נאמר בגמ' ענין טומאת התהום דאמרינן בגמ' פסחים ד' פ' ע"ב וטומאת התהום דזיבה לא מרצה והתניא רבי יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עלי' בשני שלה ואח"כ ראתה אינה אוכלת ופטורה מלעשות פסח שני מ"ט לאו משום דמרצי ציץ. יעו"ש. והרמב"ם בפ"ו מה' ק"פ ה"ג כתב להלכה כן ובפשטות הוא נגד הש"ס דפסחים הנ"ל דשם הוא רק סברת המקשה כן ובאמת משמע דלא הותרה טומאת התהום רק במת בלבד והרמב"ם נקט להלכה דמה דאיתא בברייתא כן הוא למעוטי הרוג כן העלה בס' צל"ח למס' פסחים. יעו"ש. אבל עכ"פ הרי בזיבה אם ראתה בשני שלה סותר למפרע וחזרה לטומאתה הראשונה ומ"מ אמרינן דגם זה בכלל ההלכה של התרת טומאת התהום כיון דבשעת עשית הפסח לא ידע אדם מן הטומאה דרק אח"כ ראתה, ובע"כ הענין כיון דמה שחוזרת לטומאתה רק טומאת התהום גורמת וכל שטומאת התהום גורם לדין טומאה מותר לנזיר ועושה פסח, וההבדל בין ירד ליטהר מטומאת מת לשומרת יום שראתה בשני שלה הוא דבשומרת יום הראי' שראתה אח"כ שהיא נחשבת כטומאת התהום גורמת דין טומאה עלי' למפרע משום דמצרפינן עם הראי' הראשונה וצריכה שימור אחר, וכיון שדין טומא' זו בא מחמת טומאת התהום הותרה לעושה פסח, אבל בירד ליטהר מטומאת מת טומאת התהום גרמה שלא יטהר ע"י טבילה ונשאר עלי' טומאה ראשונה מחמת העדר טבילה, נמצא שאין טומאתו עכשי' מחמת המת שנגע בו אלא מחמת חסרון טבילה אבל בשומרת יום דין הטומאה שעלי' הוא מחמת הראי' שראתה בשני שלה וראית דם זהו טומאת התהום שלא הכירה שום אדם

ועפ"ז י"ל דהטעם דלא הותרה טומאת התהום אם נטמא קודם שנטהר מטומאת מת הקודמת הוא רק משום הכלל דחזקת טמא טמא, דהיינו דאם הי' הדין בכל טמא המחוסר טבילה שהוא בחזקת טהור לענין זה שאם יטבול הרי הוא טהור וכעין דאמרינן בפד"א אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אם ימות בעלה, דאז הי' חשוב מה שנוגע במת כמחדש עלי' טומאה לעכבו מעשית הפסח או בנזיר כסותר עוד נזירותו דהרי הי' חשוב כבר בחזקת טהרה לענין אם יטבול והרי טבל, לזה אמרו במשנה דאינו כן דכל טמא הוא בחזקת טומאה עד שיתברר אופן טבילתו וכל זמן שלא יבורר אופן המטהרו הוא בחזקת טומאה, ומשו"ה אם טומאת התהום גורמת לבטל ולעכב את טהרת טבילתו אינו מתחשב כמחדש עלי' דין טומאה אלא ששוללת ממנו אופן המטהר וממילא הוא נשאר על חזקתו כמקודם ואין עכבתו בפסח מחמת טומאת התהום וענין זה למד הרמב"ם מסוגית הש"ס דמס' נזיר ד' ס"ד ע"ב דמפורש שם דרק בשביעי לאחר טהרתו הותרה טומאת התהום ולא קודם ומביא שם הש"ס ראי' מן המשנה דירד ליטהר יעו"ש. ומזה מוכח דלאו דוקא בספיקות נאמר האי טעמא דחזקת טמא טמא, ולפי"ז גם בדברי התוס' שהבאנו יש להעמיס כונה זו כמבואר לכל מעיין דהרי כתבו רק שטעם גדול י"ל הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו. כנלענ"ד בעזה"י

ושם בה' ק"פ הי"א כתב הרמב"ם וז"ל מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרוחבו של דרך אם הי' המת טומאת התהום אעפ"י שהוא טמא לתרומה ה"ז טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו ואעפ"י שאפשר שנגע הואיל והיא טומאת התהום טהור לפסח, ואעפ"י שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה ה"ז עושה פסחו עד שידע בודאי שנטמא בו, במה דברים אמורים כשהי' מהלך ברגלי' שהרי אפשר שלא נגע אבל אם הי' רוכב או טעון משא ה"ז טמא אעפ"י שהיא טומאת התהום, לפי שאי אפשר שלא, יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל, וכבר בארנו טומאת התהום בה' נזירות, ובה' י"ב כתב וז"ל מי