שערי ישר חלק א קמה

ונלענ"ד לחלק בזה דכיון שנחליט בזה כדברינו דאם נולד נגע חדש לא מצי הכהן לטהר האדם גם מנגע הראשון דבלא אמירת הכהן אינו מתטהר והכהן צריך לומר על האדם שהוא טהור, הרי אז כשנולד הספק מחמת נגע חדש הרי זה ספק בסבה המטהרת וכל עוד שהכהן מסתפק אם יכול להחליט בדיבור מפורש לטהרו הרי חסר בזה דבר המטהר והרי זה דומה לספק בשחיטה או ספק טבילה דהדין להעמיד על חזקת איסור או חזקת טומאה, ול"ד לספק קידושין שאף שגם שם הרי אנו מסופקים אם ניתר איסור אשת אח ע"י היתר יבום במיתת הבעל אבל שם הסבה המתרת הוא מיתת הבעל וכשהיא צרת ערוה שאסורה ליבום ג"כ אינה משתנית בזה סבה המתרת, דהמיתה של הבעל אחת היא רק דבר אחר גורם לה שלא תועיל בזה מיתת הבעל ומשו"ה אמרינן שם כיון שהוחזקה שתהי' מותרת ע"י מיתת הבעל והרי מת וקברו מוכיח עלי' ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, אבל הכא אין התרפאות הנגע לחוד גורמת הטהרה אלא מאמרו של כהן ג"כ גורם, נמצא שלא הוחזק מעיקרא לטהרה רק כשיהי' גם אמירת הכהן ועתה מסתפק הכהן והוי חסרון בעצם של המתיר וכעין שכתבנו לעיל לתרץ בספק שמיטת הגרגרת דמפורש בסוגיא בפ"ק דחולין דהוי ככל ספק בשחיטה ובארנו לעיל בפי"ט לתרץ קושית הש"ש וחלקנו מהא דאמרינן בפד"א שבחיי הבעל עומדת בחזקת היתר ליבם או לשוק דהתם שייך לומר הרי מת וקברו מוכיח עלי' דאף אם נתקדשה הערוה לא נתחדש ריעותא והשתנות במעשה המתיר רק דבר אחר גורם התחדשות הדין ובשמוטה הוא חסרון בשמיטה דאם הסימן אחד שמוט אין השחיטה שחיטה, וכ"כ י"ל גם לענין נגעים דאם נתחדש נגע חדש חסר בזה כח המטהר של הכהן

וכן נלענ"ד לפרש בהא דאיתא במס' נזיר ד' ס"ג ע"א נזיר שגלח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת התהום אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר, כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה טמא, נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר. עכ"ל המשנה. ובתשו' מהרי"ט הובא בש"ש ש"ה פ"א הוכיח ממשנה זו דמחזיקים מאיסור לאיסור כמו דמחזיקים מטומאה לטומאה דהרי כאן דטומאה קמייתא טהרה ע"י טבילתו במקוה ואעפי"כ מספיקא מחתינן לי' טומאה אחריתא וסותר הקודמים הואיל ונזקק לטומאה דאמרינן חזקת טמא טמא. יעו"ש. ובש"ש שם דחה ראיתו דהתם לאו משום חזקה הוא אלא טעמא דמילתא מבואר בתוס' שם וז"ל שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר כלומר שטעם גדול י"ל הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו. עכ"ל. ובאמת הדבר תמוה מאוד איך אפשר לפרש דהכא הטעם משום חזקה כיון דהלכה של טומאת התהום הוא אף אם נודע אח"כ שהיתה בזה טומאה ודאית ג"כ אינו סותר וכמו שמפורש בלשון המשנה כאן ונודע לו שהוא טמא אם טומאת התהום אינו סותר וכן האריך בענין זה בס' ש"ש. אבל בכ"ז נלענ"ד דגם דברי התוס' אינם מובנים בפשטות דאיזה טעם גדול הוא לחלק בידיעת ודאי טומאה בין שהי' טמא קודם התחדשות טומאת התהום או לא כיון שהטומאה ההיא כבר אזלא, והש"ש מבאר דברי התוס' דמסברא אמרה משנה דכיון דטומאת התהום חידוש הלכה למשה לחלק בין טומאת התהום לטומאה מגולה גבי נזיר ועושה פסח וכיון דחידוש הוא מסתבר לומר שלא נתחדשה הלכה לנזיר ועושה פסח בטומאת התהום אלא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת. יעו"ש. וכל הרואה יראה שבביאורו עוד מגדיל הקושי שבזה ומעלים את הביאור דבענין שהוא הלכה למשה בלי שום טעם וסברא לפי מושגנו איך שייך לעשות הבדלים מסברא דהלכה מסתברת דוקא באופן זה ולא באופן אחר וזה שני הפכים, ועוד שהטעם והסברא ג"כ כענין הלכה בלי טעם ואם נאמר דידעו חז"ל דכן נאמרה הלכה אין לנו לדרוש הטעם בזה ולמה אמרה המשנה שרגלים לדבר, והענין הזה מפליא מאוד. וע"כ נלענ"ד די"ל דאדם הטמא שמתטהר ע"י טבילה וכן כל דבר טמא כיוצא בזה אם קודם טהרתו נטמא שנית לא נטהר בטבילתו גם מטומאה הראשונה, דטבילה הוא טהרה ואם לא מתטהר בטבילתו אינה טבילה, וטובל ושרץ בידו אין הענין שהוא מתטהר כל רגע ומתטמא כל רגע אלא כל שהשרץ בידו אין זה טהרה, ורק היכא שהטומאה הראשונה היא טומאה חמורה והשני' טומאה קלה כגון בטמא מת שטובל ושרץ בידו אז בודאי נטהר מטומאה החמורה ומתטמא בטומאה קלה, אבל בטמא מת שטובל ונוגע במקוה במת הוא טמא גם מחמת טומאה הראשונה כיון שהוא בטומאתו אין הטבילה פועלת כלום, ואם כנים דברינו בזה מתפרשת המשנה כמין חומר, דבירד ליטהר מטומאת מת ונגע במת בטומאת התהום אז לא פקעה ממנו טומאה הישנה וטומאה ההיא אינה טומאת התהום ובנזיר לא נתחדשה הלכה רק אם טומאתו רק מחמת התהום אבל אם ע"י טומאת התהום נגרם שעדיין טומאה הידועה עלי' ע"ז לא נאמרה הלכה וזה דבר מסתבר ומובן, ויש להטעים קצת דברינו גם בדברי התוס' דהי' מקום לומר כיון שאמרה ההלכה דלענין נזיר ועושה פסח הותרה טומאת התהום הרי חשבה תורה כאילו לא נתחדש על האדם דין טומאה לענין זה לגרום סתירת נזירות ומניעת הקרבת הפסח ולפי"ז הועילה הטבילה להתטהר מטומאתו, ומשו"ה ביארו בתוס' דאינו כן דבאמת אין שום הבדל בעיקר הטומאה גם אחר חדוש ההלכה, אלא שההלכה חדשה להתיר שיהי' בטומאתו לענין נזירות ועושה פסח, וכיון שהטומאה היא טומאה ממילא לא הועילה הטבילה, - אף כי דבריהם אינם מורים ע"ז אבל הדברים ישרים בס"ד - ומה דאמרו במשנה שחזקת טמא טמא הוא דהרי אינו ידוע אם נגע במת, קודם שהספיק לטבול וליטהר מטומאתו הראשונה או כבר הספיק ליטהר רגע אחת ואח"כ נטמא, ואם כבר נטהר הרי אינו טמא רק מחמת טומאת התהום דהותר לנזיר והוי ספק נזיר טמא, וע"ז אמרו