שערי ישר חלק א יד

הוא מנוקה מעון קרינן בי' וי"ל דשאני הכא כיון דבשעת השקאה יודע שבא עלי' באיסור בין שבא עלי' בשוגג בין שבא עלי' במזיד לא מנוקה מעון הוא אבל ע"י גלגול שאינו יודע בשעת השקאה מנוקה מעון קרינן בי' עכ"ל. מזה אנו למדין דבשעה שהי' העלם הידיעה לא הי' משה כל חטא וכשנתודע נתחדש עלי' החטא, וכן מוכח ענין זה מדין אשם תלוי שמכפר עד הידיעה וכשנודע לו שחטא חייב חטאת, ולפי"ז י"ל דזהו הענין בכל דיני הספיקות לשיטת הרמב"ם דלא הזהירה תורה איסור נוסף על הנהגת האדם כשהי' לו ספק בעצם האיסור ובאיזה מהם גם חכמים הקלו שיתנהג לקולא דבשעה שאינו יודע ליכא עלי' חטא מהאיסור רק בשעה שנודע לו שעבר עבירה אז מתחדש עלי' החטא והעונש ומתחייב בקרבן ומשו"ה גם בספק טומאה ברה"ר מצטרף אח"ז להתחייב בקרבן עולה ויורד וגם בלא הצטרפות אם נודע לו אח"ז שנטמא י"ל שיתחייב בקרבן אם לא שנימא דחשיב כמזיד אם הי' ספק שקול שההתבררות מצוי וכן משמע קצת מהא דלחד טעמא דלענין אשם תלוי דבעינן חתיכה משתי חתיכות משום דאפשר לברר איסורו דלכאורה אינו מובן במה עדיף מה דאפשר לברר להגדיל חטאו דרק לענין לכתחילה שייך עדיפות דאפשר לברר איסורו ואינו רשאי לסמוך על הספק אבל אם כבר עבר מה יועיל ההתבררות אלא נראה דכיון דאפשר להתברר מוטל החטא עלי' יותר להנצל מן העונש ומן העבירה דכשיתודע תהי' העבירה ברורה ועלי' לפחוד גם עתה שמא יבורר הדבר, ועפ"י דרך זה ודאי דבדבר שחייבה תורה אשם תלוי אי אפשר שיהי' רשאי לכתחילה לעבור כמו שכתב הרשב"א ואם נצרף לזה גם מה שכתבנו למעלה בפ"ג בכוונת הרמב"ם דהתורה מסרה דיני הספיקות לחכמים מיושב הכל על נכון שיטת הרמב"ם בלי גמגום כלל:

ועפ"ז עלינו לבאר ענין התראת ספק שהקשינו לעיל בפ"ג דאיך לוקה אח"ז כיון דבשעת עשית העבירה בע"כ אין החטא בשלימות דאף לשיטת הסוברים ספיקא דאורייתא לחומרא הוא איסור קל דאין ע"ז, מלקות דאל"ה הי' לוקה ודאי קודם שנתברר וא"כ בשעת המעשה לא היתה עלי' אזהרת ודאי ואיך ילקה אח"כ כעובר על עבירה ואזהרה ודאית, ולפימש"כ דהחטא מתחדש ע"י הידיעה י"ל דאף אם בשעת המעשה לא הי' עדיין חטאו בשלימות, אבל כיון דע"י מעשי' של עכשי' הוגדל חטאו אח"ז נתגדל גם ענשו וחייב, ובזה פליגי הני תנאי ואמוראי אם התראת ספק הוי התראה כיון דעתה הוא ספק אם יוגדל חטאו אם חשוב כמזיד או לא, וגדולה מזו הרי איפלגו במס' שבועות בנשבע שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה באכלי' לאיסורי' והדר אכלי' לתנאי' פלוגתא דר"י ור"ל אי התראת ספק הוי התראה ע"ש ובתנאי ודאי דלא שייך איגלאי מילתא למפרע ממש לומר דמעיקרא כבר עבר על הלאו דכ"ז שלא עבר על התנאי עדיין לא נתחייב בשום חיוב כיון דתלוי עוד בדבר העתיד לבוא אח"כ, ומטעם זה נ"ל דל"ק כ"כ על שיטת רש"י ותוס' במס' מכות דמפרשי למ"ד בטלו ולא בטלו דהוי כתנאי שחייב על הלאו שעבר מעיקרא אם בטל אח"כ את העשה בידים ע"ש בריטב"א שתמה על שיטתם מה דאמרינן שם בסוגיא דאם נתחייב מיתה בשעה שבטל את העשה דפטור ממלקות משום דקלב"ם ואי הוא כתנאי שהחיוב למפרע איך יפטור ע"י חיוב מיתה של עכשי' בשעת בטול העשה יעו"ש. ולפש"כ דאף דדין תנאי הוא לדון כאלו חל למפרע אבל מ"מ בפועל לא חל עלי' חיוב מלקות עד אחר קיום התנאי ומשו"ה יש מקום לומר דכיון דעכשי' בשעה שראוי לחול דין מלקות קלב"מ נפקע החיוב. וכעין סברא זו כתב הכ"מ בפ"א מה' שאלה לתרץ דברי הרמב"ם יעו"ש. ונמצא לפי"ז דבעבירה שעושה עכשי' גורמת לו שיחול עלי' החיוב בשעה שיתקיים התנאי הצריך לחיובו מכש"כ בדבר שאין תלוי בעתיד רק בירור הידיעה שנוכל לומר כן דהחיוב נשלם אחר הידיעה והעבירה שעושה גורמת שיחול החיוב לאחר הידיעה ובזה פליגי אי הוי התראה או לא:

ונחזור לדברי התוס' פ' הערל שהבאנו לעיל בפ"ב דעיקר דבריהם צריכים ביאור דז"ל נעשה סריס למפרע ולקי על חוב שאכל דלא חשיב התראת ספק אע"ג דבשעת התראה הי' ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי למפרע שהי' גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידוע איזה אבי' עכ"ל. ולעיל בארנו דבריהם עפ"י הדרך שדרך בה הפנ"י והרחבנו הדברים בבאור עמוק לחלק בין ספק איסור לספק גדלות, אבל האמת יורה דרכו שסוף דברי התוס' מוכיחין שכוונתם דכל ספק איסור אם נתברר אח"כ שבשעת התראה הי' האיסור ודאי, לכו"ע שמה התראה, דהרי כתבו דהטעם בהכה את זה וחזר והכה את זה דהוי התראת ספק משום דגם לאח"כ לא ידוע איזהו אבי' דמוכח דאם הי' ידוע עכשי' איזהו אבי' הי' חשוב כהתראת ודאי אף דבשעת התראה הי' ספק ואי אפשר להעמיס בדבריהם החלוק שכתבנו לעיל עפ"י דברי הפנ"י, וכן העיר הפנ"י בעצמו שם בקו"א ונשאר בצ"ע והנה מה שדבריהם סותרין לדבריהם שכתבו במק"א אין מן התימה כ"כ דהרבה פעמים מצינו כן כידוע שדברי התוס' לאו מפה קדוש אחד יצאו אבל דבריהם כאן במקומם אינם מבוארים. ראשונה לא נתבאר בדבריהם מ"ש ספק איסור מהא דמבואר במס' שבועות באכלי' לאיסורי' והדר אחלי' לתנאי' דהוי התראת ספק, ועוד יותר קשה בהכה את זה וחזר והכה דעכשי' נתברר דמעיקרא עשה איסור ודאי וחייב על אחד מהם, וכמו שאם הכה שניהם בבת אחת דחייב לכו"ע משום דממ"נ הכה את אבי' ולא בעינן שידע איזהו אבי' והרי נקטו דלא בעינן ידיעה בשעת התראה ואם הי' נתברר עכשי' איזהו אבי' הי' חייב, כ"כ יתחייב בהכה שניהם בזאח"ז דעכשי' ידוע שהכה את אבי' בודאי. ונראה לי דשיטתם בזה עפ"י מש"כ לעיל לחלק בין תנאי