שערי ישר חלק א יג

שעת וסתה דחשיבי אנוסים. ומספקא לי' לפ"ז עושה עפ"י דין חזקה קמייתא אם חשוב כאנוס דחזקה אינה מכרעת כ"כ אלא שכן דין תורה הוא אלא דאפשר לומר דהוי כעושה עפ"י הוראת בי"ד דפטור וצ"ע בזה:

ועפ"י המתבאר בזה שכל הספיקות לא הותרו עפ"י דין תורה אלא שלא הזהירה תורה וספק האיסור במקומו עומד ומי שחס על נפשו ודאי דראוי לו עפ"י דרך התורה לפרוש מספק איסור יש מקום לומר דגם מאן דס"ל דחייב אשם תלוי בכל ספק כרת ולא בעינן חתיכה משתי חתיכות אינו סותר לשיטת הרמב"ם דמה שהקשה הרשב"א הבאנו בפ"א כיון דספק מותר מה"ת לכתחילה אשם היכי מיחייב, לפ"מ שבארנו אינו מותר היתר גמור רק שהתורה לא הוסיפה אזהרה מיוחדת על הספק, משו"ה יש מקום לומר דמי שלבו נוקפו ומתירא מן העבירה מצי' עלי' להביא אשם תלוי דהרי גם אם נאמר שאסור מן התורה אין האשם בא על האיסור הנוסף דהרי פליגי תנאי במי שנודע קודם שחיטת הקרבן שלא חטא או שחטא ודאי אם יוצא האשם לחולין כמבואר במס' כריתות ריש פרק המביא יעו"ש ואם הי' בא על עבירה שהכניס עצמו לספק חטא זה עבר על כל צד שיהי', אלא ודאי האשם בא על הספק עבירה, ומה שמתמה הרשב"א כוונתו כיון שהתורה הניחה אותו לכתחילה לעשות כרצונו ולא הזהירה אותו לכתחילה לפרוש מן הספק איך תזהיר אותו אחר המעשה להביא כפרה על הספק, אמנם לא קשה כ"כ דלפ"ד לא הצריכה תורה לכתחילה להפרישו דכל אדם יחוש לנפשו לפחוד שמא יכשל בעבירה ויפרוש לכתחילה, אבל אם לא ידע מן הספק ועשה אז חסה תורה עלי' לצוות שיביא אשם תלוי לכפר עלי' עד שיודע לו, ולפ"ד אין חילוק בין איקבע איסורא אי לא בכל ספק שיהי' ליכא איסור ודאי על הספק ואיסור ספק איתא בכל ספק איסור כמש"כ:

והרמב"ם בפט"ז מה' אה"ט כתב בזה"ל מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר שהרי הציבור עושין פסח בטומאה וכו' שאיסור כל הספיקות מדבריהן כמו שבארנו בה' ביאות אסורות, ומפני מה החמירו בספק טומאה ברה"י שהרי סוטה שנסתרה אעפ"י שהדבר ספק הרי היא טמאה לבעלה עד שתשתה עכ"ל. ומדברי' אלו למדו גדולי האחרונים דסובר דספק טומאה ברה"ר לאו משום דהילכתא גמירי לה אלא ככל ספק איסור דמותר מן התורה ע"י בש"ש ש"א פ"א ותמה אנכי הלא גם בספק טומאה ברה"י כתב ולמה החמירו דמזה משמע דגם ספק טומאה ברה"י רק מדרבנן הוא:

וכן מה שכתב הרמב"ם בפ"ט מה' ט"מ בזה"ל דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהם שהם משום ספק הרי הן של דבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאית, אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים כמו שבארנו בה' איסורי ביאה עכ"ל, והנה מלשון זה מוכח להדיא שכלל כל ספק טומאה בין ברה"ר בין ברה"י שהרי דברי' מבוארים שאין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאית היתכן שיסבור הרמב"ם דגם ברה"י ספק טהור מה"ת, ולולא דמסתפינא מרבותינו הקדושים הייתי אומר דכונת הרמב"ם ז"ל הוא דכל הספיקות לא פרשה תורה בהם והניחה לחכמים לעשות כפי צורך שיראו בכל דבר ודבר וראו חז"ל להקל בספק טומאה ברה"ר מפני הטעם האמור בתוספתא מפני שטומאה נדחת לרבים בקרבן פסח או כטעם שכתב בראב"ד שג"כ איתא בתוספתא, וכן בספק טומאה ברה"י החמירו יותר מכל הספיקות דבכל הספיקות לא עשו כודאי וכאן עשו כודאי מטעם שמצאו בתורה לענין סוטה דהוי ספק והתורה עשתה כודאי ולשיטתו הא דאמרינן בגמרא הילכתא גמירי לה אינה הלכה למשה מסיני דהלא פליגי בזה תנאי בריש נדה ואמרינן שם ושניהם לא למדוה אלא מסוטה יעו"ש, ולפי"ז י"ל דגם להרמב"ם הוי מה"ת רק שנמסר לחכמים שינהגו כפי חכמתם בכל ספק וכמו שכתב הב"י או"ח סי' תק"ל בה' חוה"מ והר"ן ריש פרק יוה"כ לענין שאר ענוים חוץ מאכילה ושתי' שהם מה"ת ומסרו לחכמים וע"כ הקלו כפי חכמתם ובכל מקום שהחמירו חזר הדין לדין תורה. אבל מה אעשה כיון שהראשונים ז"ל לא פרשו כן בטלה דעתי:

פרק ד ועדיין לא נתישבה דעתי בכל דיני הספיקות, כיון שבארנו והוכחנו דעצם האיסור לא נפקע איך אפשר שיתירו חכמים או התורה לאדם לעשות ספק איסור בספק השקול ולהניחו ביד המקרה להכשל נגד רצון רחמנא וגם ליפול עוד בעונש בידי שמים או ע"י בי"ד ותמיה זו היא על כל השיטות דהרי ספק טומאה ברה"ר לכו"ע טהור ודאי או משום הלכה או משום דאוקי גברא על חזקתו ומ"מ אמרינן בשבועות ד' י"ט דאם אח"כ נעשה ממ"נ על החיוב מצרפינן הכניסה הראשונה לחייבו בממ"נ, הבאנו למעלה בפ"ב, דמזה מוכח שאין האיסור משתנה בעצם ואיך אנו מכניסים את האדם בספק חמור כזה שהוא בכרת לאכול קודש וליכנס למקדש, וגם אם נימא שהוא משום חזקת גברא קשה ג"כ דכיון דחזקת גברא אינה מכרעת כ"כ לומר דאיכא הוכחה ובירור שלא נטמא אלא דכן הוא דין התורה ואיך אנו מניחים את האדם להכשל בזה כיון דגם החזקה אינה מתרת את הדבר באמת דהרי אם נכנס בשביל השני ונכנס למקדש אנו מצרפין הכניסה למקדש הראשונה ואיך יתכן כזאת שיהי' היתר מן התורה ואח"כ יענש כמו שהארכנו בזה למעלה בפ"ג. ואחר העיון מצאתי בזה עוד דרך אחר עפ"י מה שכ' בתוס' קדושין ד' כ"ז ע"ב וז"ל ונקה האיש מעון אמר רחמנא וא"ת לוקמה כגון שבא עלי' בשוגג שלא ידע עד לאחר מכאן דנסתרה דכה"ג מנוקה מעון חשיב לי' דהא כי מוקי לה ע"י גלגול לא מנוקה מעון הוא אם זינתה באירוסין אלא כיון דשוגג