שערי ישר חלק א קלג

דמילתא משום דמסתבר טפי למיתלי להיתירא ואי ק"ל דתלינן לקולא בזאב והיכא דמשמשא ידא דטבחא התם לפי שיש דבר לפנינו לתלות בו להיתר ואין דבר לפנינו לתלות בו לאיסור ומיהו כל היכא שיש לפנינו דבר שיש בו להיתר שדרסו על העוף וכו' ואיכא אומדנא דאפשר שנשמטה גפו מחמת כן תלינן לקולא דהא תלינן בזאב כ"כ רבינו ז"ל עכ"ל

ולענין היתר הגבינות כתב הרשב"א שם בענין זה בשם רבינו יונה דהסכים לסברת הר"ש דאף דחזקה שלא נתבררה לא חשיבא חזקה מ"מ יש להתיר הגבינות דהרי היתה בחזקת כשרות מחמת הרוב, ומסיק ע"ז דה"מ בטרפות שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה, אבל ודאי בטרפות סירכא או טרפות אחרות שאי אפשר לתלותם בשעת שחיטה בהא ודאי אסורים דהא אי אפשר לך לומר בה העמידנה על חזקתה דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאתה מחזקתה וכיון דודאי יצאתה ואי אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע אוסרים אותה למפרע וכעין שאמרו בנדה גבי כתמים שהאשה טמאה משעת כבוס כיון דכתם זה יבש וע"כ לא ראתה עכשי' אלא מכבר ולא אמרינן בה העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע אלא בכדי שיוכל הכתם להתיבש אלא אמרינן בשעת כבוס ראתה, ואע"ג דגבי מומים אמרו העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו ואעפ"י שהמומים הללו שנולדו בה א"א לומר שנולדו בה עכשי' ממש התם הוא דמ"מ ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיקם מרשות לרשות אלא אמרינן כאן נמצאו כאן היו כלומר ברשות זה נמצאו וברשות זה אנו מחזיקים שהי' כ"כ רבינו ז"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל וכן העתיק שני פסקים אלו גם הר"ן ז"ל בפ"ק דחולין יעו"ש

והנה קשה טובא דהלא לפי מה שכתב דהיכא דאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה יש להתיר הגבינות משום דבכה"ג לא יצאתה מחזקתה, הנה בנשבר הגף וכל כיוצא בזה דאפשר לומר שנעשה אחר שחיטה למה נאסור העוף או הבהמה כיון דאפשר לומר דלא יצאתה מחזקתה כלום, והלא בכה"ג איכא חזקה מעליתא יותר מהתם, דהתם עכשי' ודאי טריפה היא וריעותא ברורה היא, והיכא דאפשר לתלות שנעשה אחר שחיטה אינה ריעותא כ"כ כמש"כ הרשב"א בעצמו בדיבור זה, דהיכא דעכשי' ודאי טריפה חשוב ריעותא בגוף הבהמה והיכא דיש לתלות בלאחר שחיטה חשוב ריעותא בעלמא, והדברים מתמיהים מאוד להשוות שני פסקים אלו, ומצאתי בעזה"י קושיא זו בס' כו"פ סי' נ', ומחמת קושיא זו החליט שדעת רש"י שקבלו דברי' הרשב"א והר"ן להטריף בספק שיש לתלות בלאחר שחיטה הוא רק באופן שרחוק במציאות שיהי' נעשה אחר שחיטה כגון בנשבר הגף דקודם שחיטה העוף פורח וכדומה ולאחר שחיטה מונח במקומו יעו"ש. וכל הרואה דברי הרשב"א שהעתקנו לשונו יראה שאי אפשר לפרש כן בדברי הרשב"א שהרי כולל יחד הספיקות השקולים דלא מהני בהו חזקה, ונלענ"ד בביאור דבריהם, דהנה לשיטתם כל שיצאה קצת מחזקתה הקודמת שוב לא מהני חזקה לומר דנשתנה רק מקצת ולא טובא ומשו"ה סברי דכל שנעשה בבהמה איזה שנוי קצת כמו דמשגרין רגלייהו אם הי' בזה ספק שקול ליכא בזה דין חזקת כשרות או חזקת הגוף כיון דעכ"פ נעשה שנוי קצת ממה שהיינו מוחזקים בה מעיקרא כבר יצאה בזה מחזקתה ולא אמרינן בכה"ג העמידנה על חזקתה ואף דאם נכריע ע"י דין החזקה דנקב זה או שנוי זה אינו סבה המטרפת שוב לא הי' שנוי זה חשוב כלל לשום ריעותא, אבל כיון שקודם הכרעת הדין גורם לנו הנולד המחודש הזה לספק עלינו כשרות הבהמה וכל כה"ג שהמתילד מגרע דין כשרות הבהמה לו יהא שהוא רק מספק עלינו דין כשרותו חשוב ריעותא בגוף הדבר ויציאה מחזקתו ואי אפשר להעמיד עוד על חזקתו ולהכריע שאין זה ריעותא, והכלל בזה דקודם הכרעת הדין של דין חזקה צריך שנמצא בזה שלא יצא מעולם מחזקתו ולא נשתנה מצב הדבר מכפי שהחזקנו אותו, וכן בענין ספק מתי נולדה הריעותא כגון אם נטרפה ואנו מסופקים על הזמן הקדום סברי אלו הראשונים ז"ל דענין הזמן אינו עצם המתחלק והכל עצם אחד הוא וכיון דידעינן דיצא מחזקתו שעה אחר שוב בטל מזה ענין חזקה לגמרי, אכן אם אפשר לומר דעכשי' בשעת מציאה נולד השנוי אז אמרינן העמד על חזקתה והטעם בזה דמה שהחזקנו את הדבר בחזקת שלמות לא החזקנו אותו על זמן שעתיד לבוא כמו דקיי"ל שמא ימות חיישינן ומשו"ה אם אפשר לתלות שעכשי' בשעת מציאה נולד הריעותא אז לא נגרע כלום מהחזקה הראשונה, דמעיקרא הוחזק לנו רק על זמן ההוה היינו דבכל שעה ושעה כשמגעת השעה אנו מחזיקים הדבר כפי חזקתו הראשונה כשהגיעה השעה של עכשי' ואנו מוצאים השתנות לא נשתנה הדבר כלום בענין ההתחזקות, דעל זמן זה לא נתחזק עדיין ואם אנו מסופקים על זמן הקודם לשעה של עכשי' שמא כבר הי' בו השנוי אנו מעמידים הדבר על חזקתו שלא נשתנה מכפי שהי' מוחזק לנו עד עכשי', אבל אם אי אפשר לתלות שנעשה סמוך למציאתו שבע"כ נשתנה מכפי שהחזקנו אותו בטל מכל זמן העבר ענין דין החזקה לגמרי דהזמן הוא עצם אחד שאינו מפורד לחלקים וכמו שבארנו לעיל בפי"ג לענין מחזיקים מזמן לזמן ואין מחזיקים ממקום למקום, ולפי"ז שני הפסקים של הר"ר יונה ז"ל שהביא הרשב"א והר"ן הבריח התיכון אחד הוא דכל התילדות של ריעותא הגורמת לספק את הדין ולגרע מכפי המוחזק לנו מבטלת את החזקה ורק היכא דאפשר לומר עכשי' נעשה ובשעה הקודמת לא נולד שום ריעותא אז הדבר בחזקתו עומד, ואם אי אפשר לתלות דעתה בשעת מציאה נולד ובע"כ נגרע זמן הקודם מחזקתו אז חשוב כאילו נולד ריעותא בכל זמן הקדום כי הזמן העבר הכל כעצם אחד נחשב, ומשו"ה גם לענין דין החזקה