שערי ישר חלק א יב

הזהירה רחמנא להקטן בעצמו דלאו בן דעת הוא ולא ישמע ויבין אזהרת התורה וע"כ הזהירה התורה לבני דעת שלא יאכילו מאכלות אסורות לגוף ישראל אף את הקטנים, ובנידון דידן בבן י"ח שאכל חלב והתרו בו ואח"כ נולדו בו סימני סריס שנעשה גדול למפרע דאיגלאי מילתא שבשעת אכילתו הי' בן דעת גמור וידע והבין דלא ניחא לרחמנא אכילתו אף שהוא בעצמו לא ידע בשעת אכילתו שהוא בן דעת אבל באמת הי' בן דעת וידע שעושה נגד רחמנא שהזהירה שלא יהנה גוף ישראל אפי' הקטנים מאכילת חלב משו"ה חשוב מזיד גמור והוי התראת ודאי, ואף דלענין מה דבעינן שיתיר עצמו למיתה ליכא לחלק בין שאר התראות ספק, י"ל דבזה גם האי מ"ד דס"ל לא שמה התראה מודה דסגי ידיעת הספק כמו למ"ד שמה התראה, ופליגי רק בידיעת עצם האיסור וחומר שלו דלמ"ד לש"ה סובר דלא חשיב מזיד גמור אם מסופק בגוף האיסור אבל לענין התרת עצמו למיתה סגי לן מה שידע שאפשר שיהי' לו עונש ע"י בי"ד, דבאמת בלא"ה (בכל) התראות הוי ספק שמא לא יגידו העדים ואם יגידו שמא לא ימצאו בי"ד בעדותם כל פרטי החקירה והדרישה כראוי ושמא ימצאו בי"ד איזה זכות ולא יבוא לידי מיתה בפועל, אלא ודאי לכו"ע סגיא לענין זה ידיעת הספק כנלענ"ד בענין זה, ומש"כ הפנ"י ידיעת העדים לאו דוקא הוא דעיקר התראה שיהי' המותרה יודע כמש"כ התוס' בכתובות ד' ל"ג ע"א וזה פשוט:

ולפי"ז גם לשיטת הרמב"ם ניחא אף לפי סברת הש"ש דלהרמב"ם דספק מה"ת הוי כהיתר גמור אבל אכילת חלב גם לקטן הוי ודאי איסור כמש"כ, וכיון דאיגלאי מילתא למפרע שהי' בן דעת ויודע שעושה נגד רחמנא מה שאוכל את החלב לא הי' רשאי וזכאי באכילתו ואין הבדל בזה בין שיטת הרשב"א והרמב"ם כלום. וכ"ז רק לתרץ קושית הש"ש מסוגיא דפ' הערל אבל אכתי קשה הא דאיתא בפ"ק דחולין רב כהנא אמר אתיא מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטלי' וליחוש דילמא טריפה הוה, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא וכי תימא דבדקינן לי' הא קא מינוול ע"כ. והקשו התוח' שם וז"ל אך קשה לי מאי קאמר וכ"ת דבדקינן לי' הא מ"מ הוי לי' התראת ספק אי לא אזלינן בתר רובא ושמא קסבר דשמה התראה עכ"ל. ולשיטת הרמב"ם קשה טובא כיון דספק מה"ת מותר ורשאי לעשות לכתחילה איך מיקטל אח"כ, והנה בהכה זה וחזר והכה זה י"ל כיון שיודע דשניהם אסור לו להכות ועושה איסור בממ"נ, וכן בלאו הניתק לעשה למ"ד (קיימו) קיימו ולא קיימו עכ"פ לא הותר לו לעבור הלאו אבל בכה"ג דמותר לעשות לכתחילה איך מיקטל אח"כ, ודוחק לומר דכיון דגם טריפה אסור להרוג או משום ספק פקו"נ משום זה יהי' כמזיד בגוף האיסור על עבירת רציחה דעבירות אילו נפרדות הן מעבירות רציחה, וגם לשיטת הסוברים ספק אסור מה"ת ג"כ אינו מובן כ"כ דאזהרת הספק אינה אזהרת ודאי ועבר רק על אזהרת הספק שאין מענשים עלי' ואיך מענשים אח"כ כשיבורר שעבר על ודאי כיון דבשעה שעשה לא היתה אזהרת ודאי והדבר מתמיה מאוד:

וע"כ נלע"ד דלפ"מ שבארנו למעלה לענין בן י"ג שאכל חלב דמענשין אותו אח"כ אף שלא ידע אם מוזהר הוא על אכילת חלב מ"מ כיון שידע שעושה מעשה נגד רחמנא חשיב מזיד גמור כ"כ נוכל לומר בכל ספק איסור למ"ד שמה התראה דמענשין אותו אח"כ אף אם נאמר ספק מה"ת מותר דהלא כבר בארנו דאף אם ספק מה"ת מותר עצם האיסור לא נשתנה ואם באמת פגע באיסור נעשה על ידו מעשה נגד רצון רחמנא רק שהתורה הזהירה על הודאי ולא על הספק דליכא למי להזהיר וקמי שמיא גליא דעשה עבירה וכמו שגוף האיסור לא נשתנה כ"כ לא נשתנה גם עונש העבירה אם רק הי' העושה מזיד בשעת העבירה, ולשיטת הרשב"א בכל ספק איסור יש איסור נוסף היינו מלבד עצם האיסור שהוא תלוי במציאות הדבר אם פגע בעבירה או לא עוד יש עלי' איסור נוסף על מה שמכניס עצמו באיסור ספק ואיסור נוסף זה הוא איסור ודאי, היינו אף אם לא פגע בעצם האיסור מ"מ עבר על האיסור הנוסף שעבר על רצון רחמנא שהכניס עצמו לבית הספק, ולהרמב"ם ליכא שום איסור נוסף על ספק איסור שלא הזהירה רחמנא ע"ז, והבחירה נתונה להאדם העושה אם רוצה להכניס עצמו אל הספק רשאי וזכאי, אבל עליה לדעת שאם לא יפגע בעצם האיסור אז נקי הוא מכל עונש אבל אם יפגע בעצם האיסור יקבל ענשו בין בדין שמים ובין בבית דין כפי הדין הראוי, ואין טענת אונס ושוגג בזה שלא ידע בשעת מעשה דהרי ידע את הספק שהוא שקול ושני הצדדים אפשרים ושקולים הם, ומשו"ה למ"ד התראת ספק שמה התראה חייב גם בעונש בי"ד, ולמ"ד לא שמה התראה דס"ל דידיעת הספק אינו כידיעת ודאי לפטור מעונש בי"ד אבל עונש בידי שמים ודאי חייב לכו"ע. וכן לענין חטאת אין דין ספיקא לקולא מצילו מחטאת, דהרי באשה שנשאת ע"פ שני עדים תנן במתני' פרק האשה רבה דחייבת חטאת אם בא בעלה אף שנישאת בהיתר גמור עפ"י שני עדים ולא חשיבא כאנוסה שהי' עלי' להמתין כמבואר שם מכש"כ בספק השקול שיודע שאפשר שיפגע באיסור ודאי דלא חשיב אנוס ואין זה כיחיד שעשה ע"פ הוראת בי"ד שפטור מחטאת, דגם בי"ד לא יורו לו היתר ודאי אלא שיאמרו לו הדברים כמו שהוא שאם רוצה להכניס עצמו אל הספק אין מוחה בידו, אבל י"ל דפטור מחטאת משום דהוי מזיד גמור דהרי למ"ד שמה התראה חייב בדין בי"ד וא"כ לפי"ז למ"ד לא שמה התראה מ"מ מזיד חשוב לענין חטאת דאיך נשווי פלוגתא רחיקתא כזאת ולדרך זה העירני זה שנים רבות חכם אחד ונכון הוא, ותמוה לי על הגאון בעל ש"ש שהקשה מסוגיא דפ' הערל ולא העיר מדין התראת ספק, וביותר תמוה דהרמב"ם פסק פט"ז מה' סנהדרין דהתראת ספק שמה התראה, אלא ודאי כדברינו, ומה שכתבו התוס' ריש פרק החולץ בכונס יבמתו לאחר ג' חדשים דפטור מן הקרבן דהוי כאונס משום דרוב נשים עוברן ניכר לג' חדשים יעו"ש, אין הטעם משום היתר המעשה אלא משום דכיון דאיכא הכרעת די רב עלי' לסמוך ע"ז ואין הספק שקול ומצוי וכמי שלא